דף הבית

י ה ו ד י   ז ק ן

[קטע מתוך תרגום לא-ערוך של "אקוואריום", ספרו האוטוביוגרפי (כמעט...) של ויקטור סובורוב, פרק 2. כל זכויות התרגום שמורות לגב' לאה קיסלגוף. קטע זה לא נכלל, מושם-מה, בתרגום האנגלי של "אקוואריום". ויקטור, גיבור הספר, משרת כקצין מודיעין במטה פיקוד קארפאטי, ומספר על ימי נעוריו. למעשה מדובר בנעורי אביו של סובורוב]

=========================================================

 13

באותו הלילה הופיע בחלומי יהודי זקן וטוב-לב שכולם קראו לו "דוד מישה". הייתי אז בן  15. למדתי בבית ספר ועבדתי בקולחו"ז [ר"ת של "משק שיתופי" חקלאי - מ"ש]. בחורף עבדתי רק מפעם לפעם, אך בקיץ עבדתי שווה עם כל האיכרים הבוגרים והחסונים. לכן, כאשר היו דנים בשאלה רצינית, קראו גם לי להשתתף בדיון. כל שנה, בסוף אוגוסט, נשלח חבר הקולחו"ז לעיר זאפּורוז'יֶה למשך שבוע-שבועיים כדי למכור אבטיחים שלנו שם בשוק. והנה סוף אוגוסט מתקרב וצריך היה להחליט מי ייסע השנה לסחור באבטיחים שגידל הקולחו"ז.

 האיכרים יושבים במתנ"ס. העונה חמה, הקציר בעיצומו, אך לא אכפת להם, לאיכרים. כולם מתווכחים וצורחים עד לב השמיים. יושב-ראש הקולחו"ז הציע לשלוח את חתנו סֶריוז'ה. האנשים היושבים בשורות הראשונות שותקים, אך אלה שבשורות אחרונות שורקים ורוקעים ברגליהם. יושב-הראש רוצה שהאנשים יצביעו. במקרים כאלה צריך היה לשאול תחילה "מי מתנגד?". ברור שאיש לא ירים את ידו, דהיינו - הקץ להצבעה, כולם מסכימים. אך יושב-הראש שאל בטעות: "מי בעד?". זה ההרגל אצלו, להעמיד את השאלה כך, כאשר צריך לתמוך בפוליטיקה הנבונה והחכמה של מפלגתנו היקרה מכל. אבל כאן השאלה קרובה לכולם. כאן לא ירימו ידיים מעלה "פה אחד".

-  מי בעד? - חוזר ושואל היושב-ראש. האולם שותק. אף יד לא מורמת. השטתה היושב-הראש. העמיד את השאלה בצורה הלא נכונה.

שוב אי-אפשר לשלוח את חתנו של, את סריוז'ה.

  יושב-הראש נפנף בידויו וקרא: אז תחליטו בעצמכם. עוד פעם עלה גל הרעש והצעקות, כולם קפצו מהמקומות שלהם - שוב לא מרוצים. 

אני יושב לי בפינה. על מה הוויכוחים האלה אין אני מבין. האיכרים שנסעו בשנים הקודמות.

משכנעים את כולם שלסחור באבטיחים היא עבודה מסוכנת. בריונים בשוק יכולים לדקור אותך למוות. אם רק תטעה בחשבונות, המשטרה תעצור אותך או שתהיה נאלץ להתחשבן עם הקולחו"ז בכספים הפרטיים שלך. אך מה מוזר הדבר: אף אחד מאלה שנסעו בעבר, לא מתעקש במיוחד כאשר מציעים לשלחו גם השנה לעבודה המסוכנת וכפוית-הטובה הזאת. אלא שאז כל האחרים מתחילים לרקוע ברגליהם ולצעוק שהוא רמאי ושקרן ושממנו יהיה רק נזק לקולחו"ז.

אף זה מוזר, אם העבודה כל כך מסוכנת וכפוית טובה, אז למה לא להסכים שאחר יישלח במקומך? אך לא כך העניין, והאסיפה לא מוכנה להסכים עם אף אחד מהמועמדים.  

כולם צועקים שמות של מועמדים חדשים. אך האסיפה מסרבת להם באותה ההחלטיות. ניסים ונפלאות! למה לא לשלוח למקום המקולל הזה את האיש הראשון שהיושב-ראש נקב בשמו? יכולה הייתה להיות הקלה לכולם. אך לא, אף אחד לא רוצה לשלוח לשם לא את שכנו ולא אויבו או ידידו. הרושם הוא שכל אחד רוצה בתפקיד הזה לעצמו, אך האחרים אינם מסכימים. אם לא הצלחתי אני, אז לא אתן גם לך.  

התווכחו, התווכחו והתעייפו. ניסו ופסלו את כולם. את מי עוד לנסות? אולי ויטקה [כינוי של ויקטור] סובורוב ייסע? אך הוא קטין עוד.

 אלא שלאיכרים הייתה להם דעה משלהם. אני לא נחשב אצלם - לא לפי הגיל או לפי הניסיון. אין לי שום מוניטין אצלם. אני כאין וכאפס בעבורם. לשלוח אותי, הרי זה כאילו לא לשלוח אף אחד. אז שוויטקה ייסע, כך חשב כל אחד, רק שלא ייסע האויב שלי. אז כך בדיוק החליטו. הצביעו פה אחד. אפילו היושב-ראש וחתנו הרימו ידיהם מעלה. 

שני איכרים הסיעו אותי העירה בשלוש לפנות בוקר. פרקנו יחד את האבטיחים והנחנו אותם בארגז-עץ העומד ליד הסככה הירוקה. עתידי היה לעבוד בתוכה שישה-עשר ימים ולישון חמישה-עשר לילות.

 בחמש בבוקר השוק רעם כבר באלפי קולות. האיכרים עזבו אותי זה מכבר ונשארתי לבדי עם האבטיחים שלי. אני מנסה למכור אותם. לא יוצא מעבר לדוכני. מתבייש. רגליי הרי יחפות, אף אחד לא הולך כך בעיר.

 עומד אני ומקלל את מר גורלי. אמנם עדיין אף אחד לא ניסה לדקור אותי, אך חיי דועכים לעיניי. האבטיחים שלי ממש מעולים. ליד הדוכן משתרך לו תור ענקי. כולם צועקים, כמו באספה הכללית בקולחו"ז. אני מנסה לחשב מחירים. מחירם של האבטיחים שלי הוא 17 קופיקות עבור קילו. זה המחיר שהשלטונות קבעו, ואם אסטה ממנו, אכנס לבית סוהר. אז אני מחשב. דווקא אהבתי מתמטיקה בבית ספר, אבל לא יוצא לי שום דבר מהחשבון שלי. נניח, משקלו של האבטיח הוא  4 ק"ג ו- 870 גרם. אם לפי 17 קופיקות לק"ג, מה צריך להיות המחיר? אילו ההמון לא הרעיש כל-כך והאישה השמנה לא ניסתה כל רגע לתפוס לי בשיער, וודאי הייתי עושה חשבון מייד. אך במצבי הנוכחי, אני שקוע עמוק בצרות. אין לי לא עט ולא עפרון. מאיפה היה עלי לדעת שאזדקק?

נשים שמנות שבתור כועסות עלי בגלל האיטיות ולוחצות על הדלפק. אלה שכבר קנו, עומדות בצד ובודקות את העודף, רצות ושבות אלי שוב בצרחות ומאיימות לקרוא למשטרה. האבטיחים שונים כולם, גם במשקלם וגם במחירם. קופיקות לא מתחלקות לחלקים. נזכרתי בדברי האיכרים באספה: אם תטעה, אז תתחשבן עם הקולחו"ז בכספים שלך. אבל מנין לי כספים משלי? שום דבר לא יוצא לי. אני מתחיל לצעוק לקהל שסוגר על הדוכן. אז כאן כמעט קורעים אותי לחתיכות. הרי האבטיחים טובים כל כך!

 יושב לו מולי בדוכנו יהודי זקן בעל גבות לבנות עבותות. סוחר לו בשרוכים לנעליים. מסתכל אלי ופניו מתעוותים, כמו מכאב שיניים. זה בלתי נסבל בשבילו להסתכל על המשבר שאני נתון בו. אז פעם הוא מביט הצידה, פעם מגלגל את עיניו השמימה, פעם יורק ארצה. 

הוא ישב כך ארוכות וסבל נוראות עד שלא החזיק מעמד. סגר את דוכנו, נעמד לידי והתחיל למכור. באצבעו הגרמי הארוך הוא מצביע לי על אבטיח, אני זורק לו, ועד שאני מספיק להוציא את האבטיח מהערמה, הוא תופס את קודמו במעופו, שוקלו, מגישו, לוקח כסף, סופר את העודף, מצביע לי על האבטיח הבא - ועוד מספיק לחייך לכולם! בנוסף לכל, הוא לא סתם מצביע על אבטיחים, אלא בוחר אותם בכוונה רבה. פעם הוא מריץ אותי לפסגת הערמה ופעם לתחתיתה, פעם מצד אחד ופעם מצד אחר, וחוזר חלילה. הוא מחייך אל כולם. כל הקהל מכיר אותו. כולם מודים לו ומשבחים אותו. "תודה, דוד מישה", הם אומרים.

 תוך שעה הוא הצליח להעביר את כל תור הלקוחות. הערמה הצטמצמה למחצית גודלה המקורי. רק שחררנו את הלחץ - והוא שפך לפני את ערמת הכסף. רובלים קרועים, שלישיות ואף חמישיות אחדות. כסף קטן הוא סידר בערמה נפרדת שיהיה קל לתת עודף.

 - הנה, - הוא אומר, - הכספים שלך. שים אותם בכיסך הימני. יש כאן די והותר כדי להתחשבן עם    הקולחו"ז שלך עבור היום. כך שכל מה שעוד תרוויח היום תשים בכיסך השמאלי.

- הוי, דוד מישה, - אמרתי, - לעולם לא אשכח את טוב ליבך!

- זה עוד לא הכול, - הוא אומר. - לימדתי אותך בינתיים רק את החלק המעשי, עכשיו תלמד את החלק התיאורטי.

 הוא הביא דף נייר וכתב עליו את המחירים: 1 ק"ג - 17 קופיקות, 2 ק"ג - 34… וכך עד עשר. אלא שעם הקילוגרמים לא הייתה לי שום בעיה, הקושי היה עם הגרמים דווקא. אז הנה הוא כותב גם אותם בטור הנפרד: 50, 100, 150 גרם …

 - קופיקה לא מתחלקת לחלקים, לכן עבור 50 גרם או שלא תיקח כלום או תיקח קופיקה שלמה. גם כך נכון וגם כך. בעד מאה גרם אפשר לקחת קופיקה אחת ואפשר שתיים. מבנאדם טוב קח מינימום ומסתם אחד קח תמיד מקסימום.

 במהרה הוא כותב לי מחירים… 750 – מינימום 12 קופיקות, מקסימום - 13.

- איך אתה, דוד מישה, מחשב כל-כך מהר?

- אני בכלל לא מחשב, אני פשוט יודע את המחירים.

- לעזאזל, - אמרתי, - הרי הם שונים לכל אבטיח ואבטיח!

- אז מה, - אומר דוד מישה, - אם מחר יגידו לך למכור ב-18 קופיקות, אז, למשל, עבור 5 קילוגרם 920  גרם אפשר לקחת מינימום רובל ושש קופיקות ואפשר רובל ושבע קופיקות. גם גרמים צריך לעגל. לבנאדם טוב - לצד המינימום ולאדם רגיל - לצד המקסימום. לאדם טוב, תיתן לו אבטיח טוב   ולאדם רגיל, תבחר לו אבטיח רגיל.

 איך להבדיל בין אבטיח טוב לרע, אני יודע. לאבטיחים טובים הזנב יבש ולצידו ישנה קרחת צהובה. אך איך להבדיל בין אנשים טובים לרגילים? אם אשאל, הדוד מישה יצחק. נאנחתי, אלא שגם אני חייב לרכוש קצת שכל מתישהו, אז שאלתי אותו…

מהשאלה הזאת הוא אפילו התיישב. נאנח ארוכות, הניע ראשו כמתפלא מהאיוולת הרבה שלי.

- נסה לזכור עקרות בית מהבתים הסמוכים לשוק, אלה שקונות אצלך כל יום. להן תן דווקא את האבטיחים הטובים ביותר ובמחיר הנמוך ביותר. נשים אלה מעטות, אך יפיצו את שמך הטוב בחוצות ויעשו לך פרסומת. הוא, יגידו, ישר ודייקן והאבטיחים אצלו מתוקים. הן אלה שיוצרות את התור לאבטיחים שלך. אם עומדות לידך שתים, שלוש מהן, אז עשר אחרות יזדרזו לעמוד מאחוריהן. אלא שהם קונים חד - פעמיים. תן להם אבטיחים רגילים וקח את המחיר המרבי. הבנת?

 את הנייר עם המחירים הוא התקין מעל ראשי. מהצד לא רואים, אך ברגע שאני מרים את ראשי, כאילו לחישובים, הנה אז כל המחירים לפני.

 כך התחלתי לעבוד, מהר ובהתלהבות. טובים האבטיחים! כמה טובים! בואו, רוצו! כעבור יום עקרות הבית מהסביבה החלו להכיר אותי. מחייכות. אני נותן להן אבטיחים במחיר הנמוך ביותר ומחזיר להן חיוך. מכל שאר האנשים אני לוקח את המקסימום ושוב מחייך.

 מקונה אחד נותרו עבורי חלקי קופיקה, משני גם - ופתאום הבנתי את הביטוי שכסף נדבק לכסף. לא רימיתי אנשים, פשוט עיגלתי חלקי קופיקות לטובתי וכך הופיעו בכיסי השמאלי רובלים קרועים, שלישיות וחמישיות אחדות. סופר אני את הפדיון ומשאיר כל העודף בשבילי. מוסר את הכספים לקולחו"ז, אך בכיסי שלי מתווסף יותר ויותר. בבוא העת הופיעה שם העשירייה המרשרשת. ניגשתי אל דוד מישה והושטתי לו.

- תודה, דוד מישה, - אמרתי. - לימדת אותי לחיות.

- מטומטם, - הוא עונה לי, - הנה עומד לו שוטר. תן לו. לי יש גם כך די והותר.

- למה דווקא לשוטר? - אני מתפלא.

- סתם כך, - אומר דוד מישה. - תיגש ותיתן. אתה לא תחסר ולשוטר יהיה נעים.

- הרי לא עשיתי שום פשע. בשביל מה לתת לו?

- אמרתי לך, תן, - כועס הדוד מישה, - וכאשר תושיט לו אותם, אל תפטפט. פשוט שים בכיסו   ותתרחק.

 ניגשתי אל השוטר. הוא עומד לו בסבר פנים חמור. חולצתו אפורה, צווארו מיוזע ועיניו כמו עשויות עופרת. ניגשתי אליו, כמעט ונצמדתי. פחד מוות. הוא אף לו זז ממקומו. שמתי לו את העשירייה המקופלת ההיא בכיס חולצתו. הוא אפילו לא שם לב. עומד לו כמו פסל, לא מניד עפעף ולא זז. זהו, חשבתי, סתם בזבזתי מכספי. הוא לא הרגיש איך ששמתי לו.

 למחרת בבוקר שוב עומד על מקומו אותו השוטר.

- שלום, ויטיה, - הוא אומר.

 התפעלתי. מנין לו שמי?

- שלום, כבוד המפקד, - עניתי לו.

 בכל ערב מגיעה המשאית מהקולחו"ז. האיכרים שופכים לי שתיים-שלוש טונות אבטיחים ליום החדש ואני מוסר להם דו"ח עבור היום שחלף. מכרתי 1816 ק"ג, כל השאר הם בררה - 184 ק"ג. הנה הפדיון: 308 רובל ו-72 קופיקות. האיכרים שוקלים את הבררה, רושמים על הנייר וחוזרים הביתה.

אני נשאר לסחוב דרך כל השוק את בררה - האבטיחים המעוכים והשבורים - אל המזבלה. דוד מישה תפס אותי בעיסוק הזה ונאנק. הוא כמעט ונחנק, מופתע מהטמטום שלי.

 - למה, - אומר הוא, - אתה עושה את העבודה הקשה והמלוכלכת ועוד בלא שום רווח בשבילך?

- איזה תועלת יכולה להיות מהם? – התפלאתי, - מי יקנה אותם כאלה מעוכים ושבורים?

 שוב הוא מצטער בגללי, מגלגל אישוניו השמימה ואומר: לא צריך למכור אותם. אלא שלסחוב אותם למזבלה גם לא נחוץ. תניח אותם בצד ושמור אותם. תבוא מחר הביקורת ותציג אותם לפניה בשנית ועוד יחד עם אלה שיהיו בבררה מחר. נניח, תמכור מחר 1800 ק"ג, אך תגיד שמכרת רק 1650.

בעוד יום שוב מכרת 1800, אך תציג את כל הבררה שהתאספה בשלושת הימים הללו ותגיד שהצלחת למכור רק 1500 ק"ג.

 - אל תגזים, - מלמד אותי דוד מישה. - הקמצנות מפילה לפח את הלא מנוסים.

 זאת אני מבין דווקא בעצמי: לא להתלהב. מדי יום מתווספים כ-150 ק"ג של בררה, אך למרות שיכולתי לדווח גם על חצי טונה, אני מדווח רק על 300 ק"ג, לא יותר. רק הודות לאבטיחים השבורים האלה, שמתי בכיסי השמאלי 25 רובלים בכל יום. בקולחו"ז לא הרווחתי סכומים כאלה אפילו בחודש שלם. והיו עוד כמה סודות שדוד מישה לחש לי.

 בערב האחרון שלי לקחתי שישה בקבוקי קוניאק, נעלתי את נעליי הלכה החדשות והלכתי לבקר אצל דוד מישה.

 - טיפש אתה, - אומר לי דוד מישה. - אתה, כך הוא מסביר, - תן את הבקבוקים האלה ליושב-ראש הקולחו"ז שלך, כדי שגם בקיץ הבא הוא יציג את מועמדותך באסיפה הכללית.

- לא, - אמרתי, - אולי יש לך הרבה בקבוקי קוניאק משלך, אך קח גם את אלה שלי. קח אותם למזכרת. אם הם לא מוצאים חן בעיניך, תנפץ על הקיר. אני הבאתי לך אותם ולא אקח בחזרה.

  הוא הסכים ולקחם.

 - אני סחרתי רק שבועיים, - אמרתי לו, - ואתה כמה?

- אני - הוא עונה - בן שבעים ושלוש עכשיו, ונכנסתי לעסקים מגיל שש. בתקופת אדוננו הצאר ניקולאי אלכסנדרוביצ'.

- במשך חייך סחרת, וודאי, בכל דבר?

- לא, רק בשרוכים לנעליים.

- ואילו היית נאלץ לסחור בזהב, היית מצליח?

- בטוח. שלא תחשוב רק שמזהב קל יותר לעשות כסף יותר מאשר מדברים אחרים. נוסף לכל, מי שסוחר בזהב, כולם חושבים שהוא מיליונר מחתרתי. בעסקי השרוכים מרוויחים יותר וחיים שלווים  יותר.

- מה הכי קשה למכור?

- גפרורים. זה מדע מורכב ביותר. אך אם הצלחת להשתלב, תוחל לצבור מיליון תוך שנה אחת.

- אתה, דוד מישה, אילו היינו חיים בעולם הקפיטליזם, מזמן היית מיליונר…

 הוא שתק.

 - אצלנו, בסוציאליזם, אי אפשר להתעשר, במהרה יוציאוך להורג בירייה.

- לא , - חולק עלי דוד מישה, - גם בסוציאליזם לא כל המיליונרים מוצאים להורג. צריך רק לקפל איזו עשירייה ולשים אותה לשוטר לכיס חולצתו. אז לא יוציאו אותך להורג.

 עוד דיבר דוד מישה על כך שלא צריך לאגור כסף. חייבים לבזבזו. אין להסתכן בגללו או לבצע פשעים. הוא לא שווה את זה. עניין אחר הוא, כמובן, אם הכסף בעצמו נדבק לידיים. במקרה כזה לא צריך להתנגד לגורל. קח אותו ותהנה. אלא שאין בכדור הארץ מקום או אדם כזה שמיליון משייט לידיו מאליו. האמת היא שרבים פשוט לא רואים את האפשרויות האלה ולא מממשים אותן. באומרו זאת הוא חזר ואמר שלוש פעמים שהאושר לא טמון בכסף. אבל איפה טמון האושר - לא גילה לי.

דוד מישה בא אלי בחלומות רק לעתים רחוקות. קשה לומר, מדוע, אך באותם הלילות שהזקן טוב-הלב בא וניגש אלי בשוק המאובק, אני בוכה בשינה. במציאות בכיתי רק מאט, אפילו בילדותי. ובחלומות - רק כאשר הוא מופיע לי. דוד מישה לוחש לי אל תוך האוזן את חכמת החיים, ואני זוכר הכול ושמח שלא פספסתי דבר. אני מנסה להחזיק בתוכי עד הרגע שאתעורר את כל מה שנאמר. הכול פשוט, האמיתות ברורות מעליהן. אלא שביקיצה אני לא זוכר כלום.

 התעוררתי מקרן אור בהירה. התמתחתי וחייכתי למחשבותיי. הרבה זמן ניסיתי להיזכר, מה הוא לחש לי באוזן, דוד מישה. לא, כלום איני זוכר. והרי היה משהו חשוב, דבר שאסור בשום אופן לשכוח. מתוך אלף הכללים שלימד אותי, נשארה רק פיסה קטנטנה: לחייך לאנשים.