|
בוקע
הקרח
מנפץ
מראות עקומות של היסטוריה
האתר של בוקע הקרח
(עמותה רשומה)
|
| מפת הזירה |
מרק סולונין נגד ויקטור סובורוב? מסופקני... ויקטור סובורוב יודע להתמודד עם התקפות נגד ספריו - באתר זה הבאתי דוגמה לכך. אבל לאחרונה נתקלתי בתגובתו יוצאת הדופן לדברים שנכתבו נגדו. אני מביא את הפרשה לעיונכם ולשיפוטכם. כרגיל, דבריי מופיעים בשחור, הציטוטים - בכחול. במבוא לספר "חבית וחישוקיה"
על מלחמת ברה"מ-גרמניה, פרי עטו של היסטוריון
מרק סולונין, כתוב:
ב-15.3.2005 קיבל סובורוב הזדמנות להשיב להאשמות שהטיח בו סולונין. רק"ע, תחנת הרדיו הישראלית בשפה הרוסית, הפגישה את השניים על גלי האתר: סולונין ישב באולפן בתל-אביב, סובורוב דיבר בטלפון מאנגליה. סובורוב פתח את דבריו כך: "קודם כול הרשו-נא לי לנצל הזדמנות זו כדי להביע בפני מרק סולונין את הערכתי, להסיר כובע ולהשתחוות לפני איש זה... כשקראתי את ספרו של סולונין, הבנתי, איך הרגיש סאליירי [מלחין וינאי שקינא במוצרט הגאון - מ"ש]. זלגו לי דמעות, חשבתי: מדוע אני לא הגעתי לכל זה?... אני חושב שסולונין עשה מעשה-גבורה מדעי, ומה שהוא כתב מהווה לבנה עשויה זהב במסד של תולדות המלחמה שעוד עתידות להיכתב". מיהו אותו סולונין ומדוע סובורוב מעריץ אותו וגומל לו טובה תחת רעה? מרק סולונין נולד ב-1958 בברה"מ. הוא עבד שם כמהנדס תעופה, ובאמצע שנות ה-80, עם תחילת 'פֶּרֶסטרויקה' ו'גלאסנוסט', נעשה עיתונאי. בינואר 2005 עלה ארצה עם בנו ועם אביו, ותיק מלחמת העולם השנייה. את ספרו כתב סולונין במשך שמונה שנים. הספר נדחה על-ידי 34 מו"לים רוסיים, ולכן יצא לאור באוקראינה ב-2004. אחרי הצלחת המהדורה האוקראינית קיבל סולונין פנייה ממו"ל מוסקבאי גדול (השלישי בגודלו ברוסיה), ומתחילת השנה הודפסו כבר שלוש מהדורות גם במוסקבה. הבה נראה, מה חושבים ברוסיה על ספרו של סולונין. תרגמתי את המאמר שכותרתו "המפלה". כתב אותו לאוניד ראדזיחובסקי, עיתונאי רוסי, בביטאון "הז'ורנל היומי" מ-22.6.05 http://www.ej.ru/dayTheme/entry/1282. (השמטתי קטעים שהם אקטואליה או דיונים כלליים על תולדות ברה"מ). ... סולונין קובע, בעזרת ראיות מוצקות: ב-22.6.41 היה לברה"מ יתרון עצום על הפולש הגרמני. היו לה פי-ארבעה טנקים (13,000 הסובייטיים מול 3,300 הגרמניים). לא היו לגרמנים טנקים דומים באיכותם ל-KV ו-T-34 הסובייטיים. סה"כ היו לסובייטים יותר מ-3,000 טנקים חדישים ביותר. מצב דומה היה בחייל האוויר (במטוסי-יירוט חדישים עלתה ברה"מ על גרמניה פי אחת וחצי), בנשק קל, בתותחים וכן הלאה (רק במשאיות היה שוויון – 500,000 לכל צד)... ערב ה-22 ליוני הצבא האדום "השלים בפועל את הגיוס הסמוי. אוגדות חי"ר היו, למעשה, מלאות, והזמן שנדרש להן כדי להיכנס לקרב נמדד בשעות, לא בימים. הדרג השני של הגיוס יכול היה להיכנס למוכנות מלאה תוך יום-יומיים". אז כיצד להסביר את מפלתו חסרת התקדים של הצבא האדום? האם בניסיון הקרבי של הגרמנים? אכן, "באוגדות טנקים ובאוגדות ממוכנות היוו הקצינים המקצועיים רק 50% מהמפקדים, באוגדות חי"ר – רק בין 10% ל-35%. כל היתר היו אנשי מילואים שרמתם המקצועית הייתה נמוכה בהרבה". הכול נכון, רק שזה נאמר אודות הצבא הגרמני הפולש! על מה, אם כן, ביססו הגרמנים את פלישתם לברה"מ? הרי המודיעין שלהם לא יכול היה שלא להעריך (ולוּ בקירוב) את עוצמתו האדירה של הצבא האדום. אז מדוע הציפיות הגרמניים התממשו? והרי התממשו באופן מזהיר! "בשבועיים הראשונים של הקרבות איבדה חזית דרום-מערב 4,000 טנקים (יותר מכל טנקי ורמאכט בכל החזית המזרחית)". הסובייטיים איבדו טנקים בקרבות עם הגרמנים. אז כמה טנקים איבדו הגרמנים בקרבות אלה? קבוצת הטנקים של קלייסט איבדה תוך חודשיים וחצי של לחימה סך 186 טנקים – פי-עשרים פחות ממה שחזית דרום-מערב הסובייטית, זו שלחמה נגד קלייסט, איבדה תוך שבועיים! ושוב: מבחינה טכנית עלו הטנקים הסובייטיים, כפי שמוכיח סולונין, על אלה הגרמניים. כיצד התאפשר 'קטל-טנקים' המוני זה? הנה המספרים הטיפוסיים לגבי אחת מאוגדות הטנקים: "כבר ב-8.7 מתוך 211 הטנקים נותרו 2 טנקי T-34 ו-12 טנקי BT – וזה כאשר בקרב היחידי של האוגדה, ב-28.6, היא איבדה לכל היותר 20 טנקים". הוא הדין לגבי הרובים. סולונין חישב ומצא ש"ב-1944 מיליון חיילים סובייטיים 'איבדו' תוך חודש 36,000 יחידות נשק קל. לפי קצב זה , תוך ששה חודשי הלחימה של 1941 לא היו אבידות נשק זה צריכות לעלות על 700-650,000 יחידות. בפועל 'איבד' הצבא האדום בתקופה זו 6,300,000 יחידות נשק קל"! מכאן השאלה המתבקשת: "האם הנשק אבד בקרב או שננטש על-ידי החיילים והמפקדים של הצבא האדום שהתפזרו לכל הרוחות"? לעומת זאת "סך כל המשאיות שאבדו או נשברו לא עלה על 10% ממספרן הכולל". איזה מין פלא טכני זה? התברר כי משאית 'טון וחצי' העלובה, זו שבקולחו"זים מתקלקלת חמש פעמים ביום, נתגלתה כאמינה בהרבה מהטנק (גם לא נתקעת בביצות, גם חסינה מפני תקיפות אוויריות!). גם הדלק למשאיות תמיד היה בנמצא – ואילו הדלק לטנקים תמיד "אזל". התשובה ברורה לכול, גם אם היא מביכה מאוד: עבור אספסוף מבוהל מהווים הטנקים, התותחים, המקלעים והמרגמות נטל. לא די שטנקים זוחלים לאט, עצם קיומם מאלץ להילחם". כן, בעזרת טנק אפשר להילחם, בעזרת משאית – לברוח. הוורמאכט דאג לטנקים, הצבא האדום ב-1941 – למשאיות. סולונין הנוברני מצא בסטטיסטיקה הצבאית הסודית, זו שפורסמה לאחרונה, את "המספר הכולל בכל קבוצות האבדות בשנות המלחמה: ההרוגים, המתים, הנעדרים, השבויים, המשוחררים, הנידונים שנשלחו לגולא"ג וכן הלאה". התברר כי המספר הכולל נמוך ב-2,343,000 מאלה ש"מסיבות שונות נגרעו ממצבת הכוחות המזוינים". הייתכן שסיבה כלשהי ל'גריעה' זו לא צוינה? אכן כך, הסיבה לא צוינה כיוון ש-2,343,000 אלה היו, בעיקר, עריקים. אך גם זה לא הכול. אחרי צו הגיוס הכללי (22 ליוני) לא התייצבו ללשכות הגיוס באוקראינה ובבלארוס– לפי הנתונים הרשמיים – 5,631,000 איש! לא ניתן לייחס זאת לכך שהגרמנים כבשו את השטח בטרם הספיקו האנשים להתייצב בלשכות הגיוס: את בלארוס כבשו הגרמנים רק לקראת סוף יולי, ואת אוקראינה - בספטמבר. "בפיקוד חארקוב עד 23.10.41 התייצבו רק 43% חייבי גיוס"! ומקרב אלה שזומנו ללשכת הגיוס בחבל סטאלינסקי (היום דונֶצקי) ברחו (לפי דו"ח מפקד לשכת הגיוס) 35%! לגבי השבויים התמונה מפחידה עוד יותר... ב-1941 שבו הגרמנים כ-3,800,000 חיילים וקצינים סובייטיים (בתוכם 63 גנרלים). האם אלה נשבו או הלכו לשבי מרצונם? אין אפשרות לדעת במדויק – כיצד להבחין בתנאים ההם? "אצלנו אין שבויי מלחמה. אצלנו יש בוגדים" (סטאלין). אבל ידוע שב-1941 עברו מרצונם לפחות 40,000 לצד הגרמני (כאשר תוך שלוש שנים, 1944-1941, עברו אלינו 29 גרמנים. לא 29 אלף אלא בדיוק 29). "למשל, ב-22.8.41 עבר לאויב רב-סרן אי. קונונוב, חבר המפלגה מ-1929, חתן אות "הדגל האדום", בוגר האקדמיה הצבאית על שם פרונזהֶ. הוא עבר עם רוב חיילי חטיבת חי"ר 436 שלו (אוגדת חי"ר 155, ארמיה 13, חזית בריאנסק), עם דגל הקרב של החטיבה ועם קומיסאר החטיבה ד. פאנצֶ'נקו... עשרות טייסים עברו אל האויב במטוסי הקרב שלהם. מאוחר יותר הם הפכו ליחידת האוויר "הרוסית" של לופטוואפה תחת פיקודו של אלוף-משנה מאלצֶב. היו ביניהם שני בעלי אות "גיבור ברה"מ" [אות הגבורה העליון בברה"מ - מ"ש]: סרן ביצ'קוב וסגן אנטילֶבסקי"... להלן התמונה הכללית של אבדות שנת 1941. בחצי השנה הראשונה של המלחמה איבד הצבא האדום לפחות 8,500,000 איש. מתוכם:
ולבסוף, כפי שאומר מרק סולונין, "הפצועים שננטשו במהלך המנוסה המבוהלת, והרוגים שלא נרשמו בדיווחים מהחזיתות". גם היום כואב
לקרוא את המספרים האלה. טוב אולי שהסתירו אותם משך 60 שנה. ואולי נכון עושים שעד
היום מסתירים אותם מהקהל הרחב. אך זו האמת. סולונין מוכיח ש"העליונות הטכנית" הגרמנית, זו שתמיד נחשבה לסיבה הראשונה למפלת הצבא האדום – שקר היא, בדיה תעמולתית. אגב, גם בדיה זו מסוכנת – הרי החל מ-1917 עבד כל המשק הסובייטי רק למען המלחמה העתידית. אם כן, המשק עבד לחינם? מתוך שתי הרעות בחרה התעמולה הסובייטית בפחותה: עדיף להודות ב"יעילות נמוכה יחסית של הכלכלה" מאשר לדבר על הסיבות הרציניות בהרבה – פוליטיות ומוסריות. אבל דווקא התעשייה הצבאית הסובייטית הניבה תוצאה מצוינת – תוך הוצאות אדירות, (אבל מי התחשב בהוצאות?) הצבא האדום חומש טוב מהצבא הגרמני. אך להילחם הוא לא היה מסוגל (או לא רצה?). הסיבה השנייה שבה מכירים באופן חלקי היא ה"ברדק". הכאוס הכללי החל בקרמלין שחבר סטאלין ברח ממנו [עשרה ימים אחרי הפלישה הגרמנית - מ"ש], כמו כלב מוכה, לבית הקיט (ורק ב-3.7 הכריח את עצמו לפנות ברדיו אל אזרחיו בנאום "האחים והאחיות" המפורסם), ירד לדרג של מפקדי החזיתות (סולונין מביא דוגמות כיצד הפיקוד היה מוציא תוך יום 4 פקודות סותרות) והלאה כלפי מטה, עד למפקדי מחלקות וחיילים פשוטים. במקום של כאוס יש
גם חמדנות. כשהדג נרקב מהראש במהירות עצומה – הראשונים שברחו (במקום הפצועים
העמיסו על המשאיות את מיטלטליהם) היו מנהיגי המפלגה ומפקדי נ.ק.ב.ד. המקומיים
שנטשו לכוחות הגורל את האזורים "שלהם". והם עשו זאת – בימי סטאלין! – ללא עונש,
בדרך כלל... ב"ברדק" זה נעלמו רכבות שלמות ושיירות של ציוד. בכלל, "אצל סטאלין
היה סדר"... העם,
כלומר חברי הקולחוזים במדי צבא (הרי בצבא האדום, כמו ברוסיה כולה, היוו האיכרים
שלושה-רבעים) לא רצו להילחם למען השלטון הסובייטי.
קריאת הקרב "למען המולדת, למען סטאלין!" – הייתה אבסורדית עבור מיליוני בני
האיכרים, סתירה שאין ליישבה. הם לא היו מומחים למדעי מדינה, אך ידעו היטב, מהי
הצמיתות של הקולחו"זים, ורצו להשתחרר מעולה. ב-1941 רצו הגרמנים לחזור על ניסיונם מ-1917. אז לא הובס הצבא הרוסי , אלא התפרק מבפנים, טבע בביצה של עריקות המוניות... ב-1941 לא היה לכך שום סיכוי. ראשית, בעורפה של ברה"מ הטוטליטרית אי אפשר היה להקים מפלגה אנטי-בולשביקית - כפי שהקימו לנין, טרוצקי וסטאלין מפלגה אנטי-דמוקרטית ב-1917, תפסו את השלטון במחיר של בגידה בארצם והפכו את המלחמה ("האימפריאליסטית") נגד האויב החיצוני למלחמת אזרחים בארצם שלהם. כל אפשרות ל"גיס חמישי" מאורגן בתוך רוסיה הסובייטית חוסלה במהלך הטרור האדום של 1941-1917. אבל נותר גם הצד השני של מטבע זה – השנאה כלפי השלטון מצד עשרות מיליוני אנשים בודדים. שנית, במקום אלכסנדר קֶרֶנסקי [ליברל, ראש הממשלה הזמנית שקדמה לשלטון הבולשביקי - מ"ש]"המפציר" היו סטאלין-בֶּריה-ז'וקוב. הם הקימו לא "ועדי החטיבות" שנבחרו על-ידי החיילים, אלא יחידות מקלענים חוסמות-נסיגה והוציאו להורג המונים - הן חפים והן אשמים. ואז, כשהפחד מהכוחות הסובייטיים גבר על הפחד מפני האויב הגרמני, הצליחה המדינה להתאושש ולשקם את המשמעת בחזית. כך היא ניצחה, ולכן ניצחה במחיר כזה. שלישית, הגרמנים של 1941 היו שונים מאלה של 1917! כמו נפוליאון [שלא השכיל לשחרר את איכרי רוסיה הצמיתים מכבלי בעליהם, בני האצולה – מ"ש], כך גם היטלר לא שיחרר את איכרים [הסובייטיים מהצמיתות של קולחוזים – מ"ש]. כדי לעורר ברוסיה מלחמת-אזרחים, כדי "לנצח את רוסיה בעזרת רוסיה", הציעו הקצינים הגרמניים להיטלר למתן את עמדתו: להקים "ממשלה רוסית", נניח, בעיר סמולנסק, לרכך את משטר הכיבוש. אך תורת הגזע, שהניעה את מלחמתו למען "שטח המחייה", ... אסרה כל דו-שיח עם ה"אוּנטֶרמֶנצ'" [אנשים נחותים - מ"ש] הרוסים. ... השמועות על מעשי הזוועה הנאציים עברו את קו החזית והבעירו בקרב העם (דהיינו בקרב החיילים הסובייטיים) את השנאה כלפי הגרמנים. "המדיניות הטיפשית (! – ל.ר.) של היטלר הפכה את עמי ברה"מ לאויביה המושבעים של גרמניה" (סטאלין, נאום בנובמבר 1941). כן,
זו הנוסחה: המדיניות
ה"טיפשית" של היטלר + העוצמה חסרת הרחמים של מדינת העונשין של סטאלין = שיקום רוח
הקרב ויכולת הלחימה של הצבא האדום. זו דעתו של עיתונאי ליברל, פטריוט של רוסיה הכואב את מפלתה ומבכה את מיליוני קורבנותיה - אלה שנפלו מידי אויביה ומידי שליטיה. לא הצלחתי למצוא ברשת הרוסית מאמרי ביקורת אחרים על "חבית וחישוקיה", ואת גידופי הלאומנים והקומוניסטים החלטתי לא לתרגם, כי אין בהם כל ניתוח רציני או ערך היסטורי. להשלמת התמונה, הכנתי את תמצית עיקרי ספרו של סולונין:
נשוב אל החידה: מדוע סובורוב לא רק שאינו כועס על סולונין, אלא אף מביע בפומבי הערצה כלפיו? להלן הצעתי לפתרון החידה. לספרו של סולונין
יש כותרת-משנה: "מתי החלה מלחמת המולדת
הגדולה?". גם כותרות-משנה של
שלושת ספריו
הראשונים של ויקטור סובורוב מדברות על המלחמה: מדובר, לכאורה, בשתי מלחמות: סולונין כותב על "מלחמת המולדת הגדולה", סובורוב - על "מלחמת העולם השנייה". אבל זו אותה המלחמה, והיא מלחמת העולם השנייה. המונח "מלחמת המולדת הגדולה" ראוי להסבר מיוחד. הוא הומצא על-ידי תועמלניה הקומוניסטיים של ברה"מ. לדבריהם, מלחמת העולם השנייה החלה ב-1.9.39 עם פלישת גרמניה לפולין. ברה"מ לא השתתפה בשום מלחמה עד אשר ב-22.6.41 הותקפה על-ידי גרמניה. לפי גרסה זו, פלישת ברה"מ לפולין ב-17.9.39 לא היוותה השתתפות במלחמת העולם השנייה, אלא "המסע לשחרור מערב-אוקראינה ומערב-בלארוס". לכן, אם לאמץ את גרסת הקומוניסטים, החיילים הפולניים שנהרגו בחזית הגרמנית נחשבים לקורבנות מלחמת העולם השנייה, אבל חבריהם שנהרגו בחזית הסובייטית - לא נפלו במלחמה. את מה שהחל בפלישת גרמניה לברה"מ ב-22.6.41 כינו הסובייטים "מלחמת המולדת הגדולה" (על משקל "מלחמת המולדת" נגד צרפת ב-1812). כוונתם הייתה שזו מלחמת העם הסובייטי נגד הפולש הגרמני - להבדיל ממלחמת העולם השנייה שבין מדינות קפיטליסטיות ארורות. וכעת נשוב לשני ההיסטוריונים שלנו. סובורוב חקר את תפקידה של ברה"מ בפתיחת מלחמת העולם השנייה. הוא מתחיל ב-1916, כאשר לנין חזה, שאם מלחמת העולם הראשונה לא תוביל למהפכת העולם הקומוניסטית, יהיה הצורך במלחמת עולם שנייה. התקופה שסובורוב חקר נגמרה ב-22.6.41, כשגרמניה פלשה לברה"מ (בהקדימה את פלישת ברה"מ לגרמניה), ואז החלה התבוסה הגדולה של הצבא האדום. סובורוב אמנם מציע הסבר לתבוסה זו, אבל אין בהסבר זה מסקנה מחקרית, אלא כהשערה בלבד. 22.6.41 -
סיום התקופה שסובורוב חקר אותה - הוא רק תחילתה של התקופה נשוא מחקרו של סולונין,
וניתוח סיבות התבוסה הסובייטית הוא העיקר בספרו. חשוב לציין שסולונין, כמו מרבית ההיסטוריונים הרוסיים של היום, מאמץ את עמדתו של סובורוב המטילה על ברה"מ את האחריות המכרעת לפתיחת מלחמת העולם השנייה. רעיונותיו של סולונין מעניינים קורא מערבי משכיל וצמא ידע. נוכחתי בכך כשכינסתי בביתי את חובבי ההיסטוריה לפגישה עם סולונין. נותר לקוות שספרו יפרוץ את גבולות רוסיה. אשתדל שהעברית תהיה השפה הראשונה שבה הספר "חבית וחישוקיה" יראה אור במערב.
|