|
בוקע
הקרח
מנפץ
מראות עקומות של היסטוריה
האתר של בוקע הקרח
(עמותה רשומה)
|
| מפת הזירה |
דף הבית מתוך "סיפורים משני הכיסים", 1929, מאת קארֶל צ'אפֶּק חורבן בית ווטיצקי יום אחד למשרדו של ד"ר מייזליק, קצין חקירות בדרגת רב-פקד, נכנס איש קטנטן בעל משקפי-זהב ופנים מודאגות. "אני דיביֶסֶק, הארכיבר", הוא מלמל. "אדוני רב-פקד, באתי להיוועץ בך... בהיותך חוקר ידוע, זאת אומרת, אמרו לי שאתה... זאת אומרת... במיוחד בפרשות מסובכות יותר... זאת אומרת, זוהי פרשה מסתורית באופן חריג!" – הוא הצהיר בלהט. "ספר לי עליה", אמר ד"ר מייזליק ונטל פנקס ועפרון. "חייבים לחקור", פלט הארכיבר דיביֶסֶק, "מי רצח את האציל פֶּטר בֶּרקובֶץ, כיצד מת אחיו הֶנריקוּס ומה קרה לקאטֶרינה, אשתו של האציל פֶּטר". "בֶּרקובֶץ, פֶּטר", הרהר ד"ר מייזליק. "למיטב ידיעתי, לא קיבלנו הודעה על מותו. האם אתה רוצה לדווח?" "הו, לא", אמר הארכיבר. "זאת אומרת, רק באתי להתייעץ. ברור שקרה משהו נורא". "מתי זה היה?" האיץ בו ד"ר מייזליק, "קודם כול התאריך, בבקשה". "בשנת אלף ארבע מאות ששים וחמש, כמובן", אמר הארכיבר דיביֶסֶק במבט מלא תוכחה. "אדוני, הינך אמור לדעת זאת: בעת מלכותו המבורכת של המלך יירי מפודֶבּראדי". "אני מבין", אמר ד"ר מייזליק ודחף הצידה את הפנקס והעיפרון. "אז, אדוני היקר," הכריז הוא בלבביות מופגנת, "מוטב שתדבר עם ד"ר קנובּלוך", כשכוונתו לרופא משטרתי. "לקרוא לו?" הארכיבר כעס. "כמה חבל", אמר הוא, "הרי סיפרו לי עליך נפלאות. אתה מבין, אני באמצע הכנת עבודה היסטורית על תקופת מלכותו של יירי מפודֶבּראדי, וכשנתקלתי, כן, נתקלתי בעניין זה, לא ידעתי, איפה להתייעץ". אינו מזיק, החליט ד"ר מייזליק. "אדוני היקר", הזדרז הוא לומר, "חוששני שלא תהיה לך תועלת רבה ממני. אני, חייב להודות, חלש מדי בהיסטוריה". "זו טעות", ציין מר דיביֶסֶק בפנים זועפות, "עליך לדעת היסטוריה. אך מאחר והחומר ההיסטורי השייך לעניין אינו מוכר לך אישית, אדוני, אציג לך את כל העובדות הידועות. לצערי, הן מעטות מאוד. קודם כל, ישנו מכתב מהאציל לאדיסלאב פחאץ' מאולֶסנה אל האציל יאן בּורסובסקי מצֶ'רקאני. אתה, כמובן, יודע על המכתב הזה". "צר לי להודות שלא", הודיע ד"ר מייזליק בהבעת תלמיד נזוף. "אבל, אישי הטוב", מר דיביֶסֶק התפרץ בפליאה, "ההיסטוריון סֶבֶק פרסם את המכתב הזה לפני שבע-עשרה שנה ב-REGESTA שלו! לפחות היה עליך לדעת זאת! אבל", אמר הוא תוך נגיעה במשקפיו, "לא סֶבֶק, לא פֶּקאר, לא נובוטני ואף לא אחד אחר הקדישו תשומת לב ראויה למכתב זה. ומכתב זה, שעליו, כמובן, היית אמור לדעת, הוביל אותי לרמזים בפרשה זו". "אהא", אמר ד"ר מייזליק. "המשך-נא". "ראשית כל – המכתב", אמר הארכיבר. "לרוע המזל, אין לי הטקסט אתי, רק כמה הערות הנוגעות למקרה שלנו. הוא - זאת אומרת האציל לאדיסלאה פּחאץ' – כותב לאציל יאן בּורסובסקי על כך שדודו – זאת אומרת, דודו של האציל יאן, האציל יֶסֶק סקאליצקי מסקאליצֶה, בשנת 1465 לאדוננו, אינו התייצב עוד בחצר המלך בפראג, לאור העובדה שהוד מעלתו המלך ציווה על האציל יֶסֶק, 'עקב המעשים הנוראים בווטיצֶה וֶלֶנובה', כדברי הכותב, לא לבוא עוד לחצר המלך, אלא עליו לבקש את רחמי אדוני אלוהינו על מזגו הסוער ולהמתין לצדק האלוהי. מכאן מבינים", הסביר הארכיבר, "שבימינו היינו אומרים שהוד מעלתו הגביל את תנועותיו של האציל יֶסֶק לאחוזותיו-שלו. האינך מבחין כאן במשהו חריג, אדוני?" "לא כרגע", אמר ד"ר מייזליק תוך ציור פתלתול נהדר בפנקסו. "אתה רואה!" קרא בשמחה מר דיביֶסֶק, "גם סֶבֶק לא הבחין. הדבר שמאוד מפתיע, אדוני, הוא שהוד מעלתו לא זימן את האציל יֶסֶק – יהיו מעשיו הנוראים אשר יהיו – לעמוד למשפט, אלא במקום זאת הפנה אותו לצדק האלוהי. הוד מעלתו הבהיר בצורה חד משמעית", המשיך הארכיבר בהבעת הערצה, "כי המעשים הנוראים הללו היו מהסוג שאפילו הריבון פוטר אותם מהצדק הארצי. לוּ הכרת את הוד מעלתו, אדוני, היית מבין שזו התרחשות חריגה ביותר. המלך יירי, זכרו לברכה, הצטיין באכיפה קפדנית ונכונה של הצדק." "אולי המלך פחד מהאציל יֶסֶק", הציע ד"ר מייזליק, "אחרי הכול, בימים ההם..." הארכיבר קפץ מכיסאו בזעם. "אדוני", הוא גמגם, "מה אתה אומר? שהמלך יירי פחד ממישהו? מאיזה אביר?" "אז הייתה איזו פרוטקציה", אמר ד"ר מייזליק". "אתה יודע, כמו שאנו –" "שום פרוטקציה!" צעק מר דיביֶסֶק והאדים מרוגז. "אפשר, אולי, לדבר על פרוטקציה בתקופת המלך ולאדיסלאב, אבל בתקופת המלך יירי – לאו מוחלט, אדוני, איך יכולת בלל לחשוב על דבר כזה! הוא היה מגרש אותך אפילו על שהעזת לחשוב כך!". הארכיבר נרגע מקצת. "שום פרוטקציה. אדוני, ברור שחייב היה להיות משהו ייחודי במעשים הנוראים ההם, כדי שהוד מעלתו יניח את האציל יֶסֶק לצדק האלוהי". "ומה היו המעשים ההם?", נאנח ד"ר מייזליק. הארכיבר דיביֶסֶק נראה מופתע. "אבל זה מה שהינך אמור לגלות עבורי", אמר הוא בפליאה. "בשביל מה אתה חוקר משטרה? זו הסיבה שבאתי אליך!" "הו, למען השם", פתח ד"ר מייזליק בהתגוננות, אך הארכיבר לא נתן לו לסיים. "תחילה עליך להכיר את העובדות", הרצה הוא. "כשהבחנתי בהערה סתומה זו במכתב, התחלתי לחקור את המעשים הנוראים בווטיצֶה וֶלֶנובה. לרוע המזל, שום רישומים לא נשארו; אבל בכנסיה בווטיצה וֶלֶנובה מצאתי את מצבתו של האציל פֶּטר בֶּרקובֶץ, ועל המצבה, אדוני, התאריך: 1465! כפי שאתה יודע, אדוני, האציל פֶּטר היה חתנו של האציל יֶסֶק, זאת אומרת, האציל פֶּטר נשא את קאטֶרינה, בתו של האציל יֶסֶק. הנה תצלום המצבה – האינך מבחין במשהו מיוחד בה?" "לא", ד"ר מייזליק בחן את החזית ואת הגב של תצלום המצבה עם חריטה של אביר שידיו שלובות על חזהו ומסביב כתובת גותית. "חכה, יש כאן טביעת-אצבע בפינה". "סביר שזה מהאצבע שלי", אמר הארכיבר, "אך שים לב לכתובת!" "Anno Domini MCCCCLXV", קרא ד"ר מייזליק במאמץ מסוים. "שנת 1465 לאדוננו. זוהי השנה שהאיש מת, נכון?" "כמובן. האינך מבין דבר? אבל הבה נתבונן: אותיות אחדות גבוהות בצורה ניכרת מהאחרות!". הארכיבר כתב מהר בעפרון: AnnO Domini MCCCCLXV. "בונה המצבה הגדיל בכוונה את האותיות c, o ו-c, וזהו כתב-צופן, אינך רואה? תכתוב את האותיות, אולי משהו בהן יפתיע אותך?" "OCC, OCC", מלמל ד"ר מייזליק, " זה יכול להיות... אהא, זהו קיצור של OCCISUS, נכון? משמעותו 'נרצח'!" "אכן", הכריז הארכיבר בחגיגיות. "בדרך זו רמז הפסל לדורות הבאים שהאציל פֶּטר בֶּרקובֶץ מווטיצֶה וֶלֶנובה נרצח". "וחמיו, יֶסֶק סקאליצקי זה, רצח אותו", הצהיר ד"ר מייזליק בפרץ בלתי-צפוי של החכמה היסטורית. "שטויות", אמר מר דיביֶסֶק בגערה. "לוּ רצח האציל יֶסֶק את האציל פֶּטר, הוד מעלתו היה מזמן אותו לבית המשפט שלו. אבל אין זה הכול, אדוני: לצד מצבה זו ישנה מצבה נוספת שתחתיה שוכב הֶנריקוּס בֶּרקובֶץ מווטיצֶה וֶלֶנובה, אחיו של האציל פֶּטר, ובמצבה השנייה חרוט אותו התאריך, 1465, רק בלי כתב-צופן! ועל אותה המצבה נראה האציל הֶנריקוּס עם חרב בידו. הפסל בבירור רצה לרמוז שהאציל הֶנריקוּס נהרג בקרב הוגן. ועכשיו אמור לי, למען השם, כיצד שני מקרי מוות האלה קשורים זה לזה?". "אולי זה רק צירוף מקרים", הציע ד"ר מייזליק בהיסוס, "זאת אומרת, הֶנריקוּס איבד את חייו באותה השנה - " "צירוף מקרים!", זעק הארכיבר בייאוש. "אדוני, אנו, היסטוריונים, איננו מכירים בצירוף-מקרים! איפה היינו מוצאים את עצמנו לוּ היינו מודים שמשהו קרה כצירוף-מקרים? חייב להיות סוג כלשהו של קשר סיבתי! אבל טרם סיימתי לספר לך הכול. בשנה הבאה, 1466, מת האציל יֶסֶק סקאליצקי, ואחוזותיו בסקאליצֶה ובהראדֶק עברו לאציל יאן בּורסובסקי מצֶ'רקאני, שעליו דיברתי קודם. אתה מבין מה זה אומר? זה אומר, אדוני, שקאטֶרינה, בתו של האציל יֶסֶק, אשר ב-1464, כפי שכל ילד יודע, נישאה לאותו האציל פֶּטר בֶּרקובֶץ, לא הייתה כבר בחיים! האם היית אומר שגם זה צירוף-מקרים – שהגבירה קאטֶרינה נעלמת לחלוטין מיד אחרי מות בעלה? מה תגיד על כך? גם לזה תקרא 'צירוף-מקרים', אדוני? ומדוע אין המצבה שלה? צירוף-מקרים? או שזה קשור למעשים הנוראים שבגינם הוד מעלתו השאיר את האציל יֶסֶק לצדק האלוהי?" "זה אפשרי", הניח ד"ר מייזליק בהתעניינות קצת גדולה יותר. "זה ודאי", הכריז מר דיביֶסֶק, בלי להשאיר מקום לספקות. "וכעת, אתה מבין, השאלה היא מי הרג את מי וכיצד כל זה קשור. מותו של האציל יֶסֶק אינו מעניין אותנו - הרי הוא חי אחרי 'המעשים הנוראים' ההם, כי אחרת המלך יירי לא היה מצווה עליו לבקש בגינם רחמים בפני אדוני אלוהינו. עלינו לקבוע, מי הרג את האציל פֶּטר, איך האציל הֶנריקוּס מת, מה קרה לגבירה קאטֶרינה ומה היה בין כל אלה לאציל יֶסֶק סקאליצקי!" "חכה", אמר ד"ר מייזליק, "הבה נרשום את הדמויות המעורבות: 1. פֶּטר בֶּרקובֶץ – נרצח; 2. הֶנריקוּס בֶּרקובֶץ – נהרג בקרב, נכון? 3. קטיה – נעלמה בלי להשאיר עקבות; 4. יֶסֶק סקאליצקי – הושאר לצדק אלוהי. זה הכול? "כן", אמר הארכיבר ומצמץ בזהירות, "יכולת לומר 'האציל פֶּטר', 'האציל יֶסֶק' וכן הלאה. עם זאת, המשך-נא". "בו בזמן", הרהר ד"ר מייזליק, אתה שולל את האפשרות שיֶסֶק זה רצח את חתנו פֶּטר בֶּרקובֶץ, כי במקרה זה היה מובא בפני חבר המושבעים". "לפני בית-המשפט של המלך", תיקן הארכיבר, "מלבד זאת - נכון". אז זה משאיר רק את הֶנריקוּס, אחיו של פֶּטר. סביר ביותר שהֶנריקוּס רצח את אחיו - " "זה אינו אפשרי", רגן הארכיבר. "לוּ רצח, לא היו קוברים אותו בכנסיה – לפחות לא לצד אחיו". "אכן. אז הֶנריקוּס פשוט סידר שירצחו את אחיו, ומאוחר יותר בעצמו נהרג בקרב כלשהו, נכון?". "אז מדוע שהאציל יֶסֶק יינזף ע"י המלך על מזגו הסוער?" החזיר לו הארכיבר בהבעה של אי-שביעות רצון. "ואיפה נעלמה קאטֶרינה?" "זה נכון", מלמל ד"ר מייזליק. "שמע, זהו מקרה מסובך. הבה נניח שפֶּטר תפס 'על חם' את אשתו קאטֶרינה עם הֶנריקוּס והרג אותו. כשנודע זאת לאביה יֶסֶק, הוא זעם ורצח את חתנו". "גם זה לא מסתדר", סתר מר דיביֶסֶק. "לוּ הרג פֶּטר את קאטֶרינה בגין הניאוף, היה אביה מסכים עם מעשה כזה. האמן לי, בימים ההם נהגו די בקפידה בעניינים כאלה". "חכה רגע", אמר ד"ר מייזליק תוך הרהור עמוק. "הבה נאמר שפֶּטר פשוט הרג אותה. אולי היה ביניהם ויכוח - " "אבל אז היו מקימים לה מצבה", שלל הארכיבר. "זה לא ילך. אדוני, שברתי את ראשי יותר משנה, וזה לא מסתדר". "המ-מ-מ-ם", אמר ד"ר מייזליק ובחן את רשימתו הקצרה במקצת. "עסק מסובך. אולי חסרה לנו דמות חמשית כלשהי". "מה תעשה בחמשית?" גער מר דיביֶסֶק. "אינך יודע מה לעשות בארבע שיש לנו!" "אז אחד מהשניים הרג את פֶּטר בֶּרקובֶץ: חמיו ואחיו – ... לעזאזל!" זעק פתאום מייזליק. "שמע, זו קאטֶרינה! היא עשתה זאת!" "אוי ואבוי!" התפרץ הארכיבר במצוקה הנראית לעין. "לא רציתי אפילו לחשוב על כך! אלוהים הטוב, היא באמת יכלה לעשות זאת? ומה היה קורה לה אחר-כך?" ד"ר מייזליק נעשה מרוכז כך שאוזניו האדימו. "רק רגע", קפץ הוא ממקומו ופסע בחדרו בהתרגשות. "כן!", צעק הוא, "כן, עכשיו אני מתחיל לראות! אלוהים, זהו תיק של ממש! כן, הכול מתחבר! לאציל יֶסֶק יש תפקיד מרכזי! כן, המעגל נסגר! וזו הסיבה שיירי – עכשיו אני מבין! שמע, הוא היה טיפוס מתוחכם, המלך יירי!" "אכן הוא היה", הצהיר מר דיביֶסֶק כירא שמיים. "הרשה לי לומר לך, הוא היה מלך נבון!" "ראה-נא", אמר ד"ר מייזליק, כשהוא מתיישב על שולחנו ונוחת על הכסת, "כך זה קרה, ואני נשבע על ערימה שלמה של ספרי-קודש שכך בדיוק קרה! קודם-כול, כל גרסה חקירתית שנאמץ חייבת לקחת בחשבון את כל העובדות הידועות, ושום דבר, ואפילו קל שבקלים, אסור שיסתור אותה. מאידך, העובדות חייבות להסתדר לפעולה אחת מתמשכת; כמה שהפעולה פשוטה, מוגבלת ועקבית, כך סביר יותר שהעניינים התרחשו בדיוק כך ולא אחרת. כעת נדבר על שחזור האירועים. הגרסה שמציבה את העובדות הידועות בשרשרת האירועים האחידה ביותר, ההגיונית ביותר – היא היא, ללא ספק, הגרסה שלנו, אתה מבין?" אמר ד"ר מייזליק והביט על הארכיבר בחומרה? "זה הכלל היסודי של השיטה שלנו." "כן", אמר הארכיבר בצייתנות. "עכשיו, האירועים התרחשו , כנראה, בסדר הבא: 1. פֶּטר בֶּרקובֶץ נשא את קאטֶרינה; 2. פֶּטר נרצח; 3. קאטֶרינה נעלמה בלי מצבה; 4. הֶנריקוּס מת בסכסוך כלשהו; 5. המלך נזף ביֶסֶק סקאליצקי על מזגו הסוער; 6. אבל המלך לא שפט את יֶסֶק: זה אומר שיֶסֶק צדק איכשהו. "האם אלה כל העובדות הידועות? אכן כך. נמשיך: מהעובדות הידועות נובע שלא הֶנריקוּס ולא יֶסֶק רצחו את פֶּטר. עם כך, מי רצח אותו? ברור שקאטֶרינה. מסקנה זו נתמכת בעובדה שאין מצבה לקאטֶרינה. סביר ביותר שנקברה איפשהו כמו כלב. אז מדוע לא זומנה למשפט? ברור שבמקום זאת הרג אותה איזה נוקם חם-מזג. האם היה זה הֶנריקוּס? מובן שלא. לוּ העניש הֶנריקוּס את קאטֶרינה על-ידי כך שהרג אותה, יֶסֶק הזקן היה, מן הסתם, מסכים. אבל אז מדוע היה המלך נוזף מאוחר יותר ביֶסֶק על מזגו האלים? נובע מכך שיֶסֶק, האב הזועם, חיסל את קאטֶרינה. וכעת השאלה: מי הרג את הֶנריקוּס בקרב? מי עשה זאת, אדוני?" "איני יודע", נאנח הארכיבר בעצב. "מי עוד אם לא יֶסֶק?" צעק ד"ר מייזליק. "מי עוד יכול היה לעשות זאת! זו הדרך היחידה שאנו יכולים לסגור את מעגל הפרשה כולה, האינך רואה זאת? ראה זאת כך: קאטֶרינה, אשתו של פֶּטר בֶּרקובֶץ – ה-מ-מ-ם, איך להגדיר זאת ... – בער בה החשק האסור כלפי האח הצעיר, הֶנריקוּס". "יש לך עדות בנידון?" שאל מר דיביֶסֶק בהתעניינות אדירה. "זה נובע מההליך ההגיוני", אמר ד"ר מייזליק בהחלטיות. "שמע, או בגלל כסף או בגלל אישה, קח זאת כנתון. איני יודע, עד כמה השיב הֶנריקוּס לחשק זה, אך עלינו לחפש את המניע, את הסיבה שקטיה רצחה את בעלה. ואני יכול לומר לך מיד", הצהיר ד"ר מייזליק בקול סמכותי, "שהיא עשתה זאת!" "חשדתי בה", נאנח הארכיבר בעצב. "ועכשיו מופיע בזירה יֶסֶק סקאליצקי בתור נוקם על כבוד המשפחה. הוא הורג את בתו כדי לא למסור אותה לידי התליין, ואחר-כך הוא מזמין את הֶנריקוּס לדו-קרב, כי הצעיר האומלל הוא, פחות או יותר, מסייע לפשע ולנפילתה של בתו היחידה. הֶנריקוּס נופל בדו-קרב עם חרב ביד. כמובן, יש פה חלופה: הֶנריקוּס מגן בגופו על קאטֶרינה מפני אביה הזועם ונופל בדו-קרב. אך החלופה הראשונה טובה יותר. כך יש לך 'המעשים הנוראים'. והמלך יירי מבין שלעיתים נדירות מאוד נדרש המשפט האנושי לדון במעשה כה מוצדק וכה פראי, והמלך מניח את האב, הנוקם הזועם, לצדק האלוהי. חבר מושבעים הגון גם היה מחליט כך. כעבור שנה מת יֶסֶק הזקן, בודד ואומלל, קרוב לוודאי מהתקף לב". "אמן", אמר הארכיבר דיביֶסֶק בהתרגשות. "כך זה היה. המלך יירי שאני מכיר לא יכול היה לנהוג אחרת. שמע, יֶסֶק זה הוא טיפוס קשוח ונפלא, הלא כך? עכשיו הכול ברור לחלוטין, אפשר ממש לראות מול העיניים. ואיך שזה משתלב זה בזה", התמוגג הארכיבר. "אדוני, שירותך למחקר ההיסטורי לא יסולא בפז. הוא שופך אור דרמטי על אנשי התקופה ההיא, ובאמת..." מר דיביֶסֶק נמלא רגשי תודה והרים את ידיו לצדדים. "כאשר ספרי תולדות מלוכתו של המלך יירי מפודֶבּראדי ייצא לאור, ארשה לעצמי, אדוני, לשלוח לך העתק, ואתה תראה שם, כיצד אני, בתור מדען, מטפל בפרשה זו". זמן-מה לאחר מכן ד"ר מייזלק באמת קיבל כרך מרשים ששמו תולדות מלוכתו של המלך יירי מפודֶבּראדי עם הקדשה חמה מהארכיבר דיביֶסֶק. הוא קרא את הספר מאל"ף עד תי"ו, כי - הבה נודה – הוא היה די גאה בתרומתו לעבודה המדעית. אבל הוא לא מצא שם כלום, עד אשר בעמוד 471 הוא קרא בין ההערות הביבליוגרפיות:
|