דף הבית 

טיהורי 1937-8 וחוסנו של הצבא האדום

"היטהרות" - כך קרא ויקטור סובורוב לספרו שראה אור ב-1999. בספר זה, הרביעי בהסדרה על שורשי מלחמת העולם השנייה, מפריך סובורוב את הטענה הרווחת שהטיהורים של 1937-8 החלישו את הצבא האדום והיו אחד מגורמים למפלתו האיומה בקיץ 1941.

סובורוב מראה: רבים מבין הקצינים הבכירים שחוסלו לא היו אנשים צבא. כשליש היו מדריכים פוליטיים, עוד שליש - מנהלי גולא"ג ומנגנוני דיכוי אחרים שרק ענדו דרגות צבא. כאן יש להזכיר כי בריה"מ (כמו רוסיה לפניה ואחריה)  סגדה למדים, לדרגות, למדליות - לכל מה שמסמל צבאיוּת. לכן הדרגות הצבאיות של קורבנות הטיהורים אינן מעידות בהכרח על היותם מצביאים דגולים.

ואם בכל זאת חוסלו אנשי צבא בכירים, יש להבין את הרקע ההיסטורי לכך. במלחמת האזרחים (1922-1918) נוצרה קירבה בין סטאלין למפקדי "ארמיית פרשים 1" - בוּדיוני, וורושילוב ואחרים - והם שמר לו אמונים. טרוצקי, יריבו המר של סטאלין, קירב אליו את מפקדי "גיס הקוזקים האדומים" - טוּחאצֶ'בסקי, יקיר, פרימאקוב ואחרים. אחרי שטרוצקי גורש , חסידיו "הקוזקים האדומים" לא קודמו כפי שרצו והרבו לבטא את מרירותם. סטאלין ראה בהם אויבים בכח, ולכן חיסל אותם ואת מקורביהם.

סובורוב מביא דוגמות לרוב על כך שמנהיגי "הקוזאקים האדומים" (טוּחאצֶ'בסקי, יקיר) היו מצביאים כושלים. לטוּחאצֶ'בסקי מקדיש  סובורוב  6 מתוך 23 פרקי ספרו. הוא  מוכיח, כי טוחאצֶ'בסקי הצטיין בשאפתנות ובפטפטנות ללא גבול, אך אסטרטג הוא לא היה. זרי הדפנה שחרוּשצ'וב הערים על קברו נועדו רק להשחיר את סטאלין. גם בלוּכֶר ושטרן, מהמצביעים שחרוּשצ'וב העלה את זכרם על נס,  נחשפים בספר כחסרי כשרון צבאי. סילוקם מחזית המזרח הרחוק הביא לשיפור רמת מוכנותה.

לסיכום מראה סובורוב, כי סטאלין חיסל את המפקדים המיותרים והשאיר (אחרי שהחזיק  בכלא זמן-מה) את הכישרוניים. כאן המקום להביע את סלידתי מדרך זו של ניהול משאבי-אנוש. אך למי שמבכה את בכירי הצבא האדום שחוסלו על-ידי סטאלין אזכיר, כי צדיקים הם לא היו. את תהילתם הם הרוויחו, בין היתר, בפשעי מלחמה: שימוש בגזים רעילים, תפיסת בני-ערובה ורציחתם.

ב"היטהרות" מנתח סובורוב בעיקר את הפן האיכותי של  טיהורי 1937-8, אך גם את המספרים אין הוא שוכח. זה עשרות שנים נוהגים היסטוריונים, הן הרוסיים והן המערביים, לספר על ארבעים אלף קצינים סובייטיים שנפלו קורבנות בטיהורים - 36,761 בצבא האדום ויותר מ-3,000 בצי האדום. המספר נעשה כה "מקובל', שאפילו הפרופסור Weeks, היסטוריון אמריקאי , אחד מבין המעטים שמעזים לתמוך בסובורוב, כתב בספרו ש"סך הכול חוסלו 43,000 קצינים".

רק ב-1993 פורסם ברוסיה דו"ח סודי מ-19.9.38 שבו פורט, מה בדיוק קרה לאותם ארבעים אלף קצינים. התברר כי זהו מספר המפוטרים ב-1937-8, לא המחוסלים. מתוך 40,000 שפוטרו,  רק 10,868 נעצרו. גם אלה לא כולם הוצאו להורג, כפי שנראה הלאה. ספרי הזיכרונות  של קצינים סובייטיים בכירים (רוקוסובסקי, למשל) מבהירים שחלקם נעצרו במהלך הטיהורים ואחר-כך שוחררו וזכו לתהילה קרבית. רק כ-1800 הוצאו להורג או מתו במהלך חקירתם.

אבל מדוע פוטרו אותם הקצינים שלא נעצרו? היו אז בצבא האדום כ-200,000 קצינים, כך שמדי שנה פרשו רבים מהם לגמלאות. אחרים פרשו מטעמי בריאות (מחלות, פציעות). היו גם כאלה שפוטרו, וחלקם נעצרו, עקב עבירות (פליליות ומשמעת - שכרות, גניבות).

מסמך סודי אחר, זה מ-1.5.40, מגלה כי הוחזרו לשירות 12,461 קצינים ממפוטרי 1937-8! עוד לפני הפלישה הגרמנית, וגם אחריה, הוחזרו לשירות רבים נוספים - גנרל סאנדאלוב, למשל.

הספר "היטהרות" יצא לאור, כאמור, ב-1999. באותה השנה הופיע גם מאמרו של ג.אי.גֶראסימוב  על אותם הטיהורים. סובורוב וגראסימוב לא ידעו איש על עבודת רעהו. חשוב לציין שגראסימוב מדבר על 15,557 קצינים שסולקו מהצבא באשמת "קשר עם אויבי העם". משמעות הדבר שכ-25,000 אחרים סולקו מסיבות שלא ניתן להגדירן כ'טיהורים'.

להלן תרגום המאמר, בתמצית, לעברית. אזכיר כי באתר זה אני כותב את דבריי בשחור, את דברי אחרים (כמבואה או כתמצית) - בכחול.
 

"השפעתם המעשית של טיהורי שנות [1] 1938-1937 על קצונת הצבא האדום" ("הז'ורנאל ההיסטורי הרוסי", 1999, גיליון 1).

פרסומים רבים לא נתנו הסבר חד משמעי לסיבת הטיהורים ולתוצאותיהם. המחברים מסתפקים בציון התוצאות הקשות - ללא בדיקה השוואתית של הנתונים. 

את השפעת הטיהורים על הצבא האדום אפשר לאמוד  כשבוחנים את הדינאמיקה של הנתונים הבאים:
- כמות הקצינים שאמורים היו להיות בצבא האדום (התקן) לעומת הכמות בפועל (המצבה);
- זמן השהות בתפקיד (צבירת ניסיון);
- רמת הכשרתם הצבאית (השכלה צבאית וניסיון קרבי).
 
לעיתים קרובות תולים את המחסור בקצינים בטיהורים שביצע סטאלין בצבאו. האמנם?   

א ח ו ז  ה נ ע נ ש י ם
ב-1937 נענשו 11,034 (8% מהמצבה), ובאותה השנה חסרו 34,000 קצינים (תקן פחות מצבה). דהיינו, הנענשים היוו 32%  מן המחסור.
ב-1938 נענשו 4,523 (2.5% מהמצבה) , חסרו 39,000.  הנענשים היוו  11% מן המחסור.
ב-1940 חסרו 60,000, ב-1941 - 66,000 קצינים. לא היו אז טיהורים, אך נוספו ארמיות, גייסות ואוגדות שדרשו קצינים רבים, וזו הסיבה למחסור. 

א ח ו ז   ה ק צ י נ י ם   ב צ ב א   ה א ד ו ם   ל ע ו מ ת   צ ב א ו ת   א ח ר י ם.
הטיהורים פגעו בעיקר בקצונה הגבוהה, ורק לגביה אפשר לומר שהשפיעו על המחסור בה. אבל בדיקת אחוז הקצינים בצבאות העולם תייתר, כפי שנראה בהמשך, את את שאלת המחסור בקצינים ברמות אחרות ואת שאלת ההשפעה על חוסן הצבא.

מתברר כי ב-1939 היה הצבא האדום שיאן ביחס חיילים-קצינים: 6! בגרמניה, למשל, היחס היה 29, בצרפת – 22, ביפאן – 19.           

מעניין להשוות את הצבא האדום לצבא פולין - הצבא הרווי ביותר בקצינים שבין צבאות אירופה  לפני מלחה"ע 2: קצין אחד ל-15 חיילים.    

יש לזכור, כי מרבית צבאות העולם אינם נותנים דרגות קצונה לאנשי משפט, רפואה ומינהל. לכן לא ניקח אותם בחשבון, ולקצינים 'אמיתיים' נקרא, לשם בהירות, 'מפקדים'. לפיכך, לוּ היה הצבא האדום בנוי לפי התקנים הפולניים, אזי ב-1924 היו בצבא האדום 5,500 מפקדים מיותרים, ב-1930 – 11,000, ב-1936 – 28,000, ב-1939 – 17,000. רק ב-1941 היה נוצר מחסור של 80,000 קצינים.
 
 לכן, לאור תקן הקצינים הגבוה בצבא האדום, ספק אם ניתן לדבר על מחסור בהם, אם מחשבים לפי תקנים של צבאות אחרים.  

ק צ י נ י ם   ב מ ק ו ם   ס מ ל י ם  
הסיבה העיקרית ל'ניפוח' תקני הקצינים הייתה היעדר דרגת-ביניים של הפיקוד [מה שבישראל נקרא מש"ק - מפקד שאינו קצין-המתרגם]: סמלים טובים. את תפקידיהם מילאו קצינים זוטרים.

מ ב נ ה   ש ל ד י   ב ז מ ן   ש ל ו ם
בשנות ה-30 נבנה מרבית של הצבא האדום כמיליציה טריטוריאלית, מה שהעניק לו את "מקדם הפריסה"[2] הגבוה באירופה. זה דרש מספר רב של קצינים כבר בזמן שלום. אחוז הקצינים בצבא האדום ב-1933 היה כמו זה שבצבאות של גרמניה ורוסיה בזמן מלחה"ע 1.

 ק י ד ו ם   ב ד ר ג ה
ב-1937 קודמו 23.8% קצינים, ב-1938 – 59.9%, ב-1939 – 55.4%. יש הטוענים שהעלייה בשנתיים אלה נבעה מצורך להחליף את קורבנות הטיהור – ואין זה כך. במקודמים נכללו המוני קצינים חדשים (מספרם השתווה לבוגרי כל האוניברסיטות בכל שנות ה-30!). אם נתעלם מהקצינים הטריים האלה, ב-1937 קודמו 32%, ב-1938 – 44%. כידוע, הטיהור החל רק ב-1937, ולכן מעניין לבחון את אחוז המקודמים בשנים שקדמו לטיהור:  ב-1934 קודמו 31.6%, ב-1935- 39% וב-1936 – 45%.    עכשיו נעשה ברור: הטיהורים לא השפיעו על מספר המקודמים.

 ה ש כ ל ה   צ ב א י ת  ש ל   כ ל ל   ה ק צ י נ י ם   
ירידה מסוימת  במספר בעלי השכלה צבאית תיכונית (בי"ס לקצינים) ב-1939-1938 נבעה מגיוס המוני של קציני מילואים, מקידום סמלי-קבע, ובייחוד מכמות גדולה של בוגרי קורס סג"מים מקוצר. בו בזמן אחוז בוגרי מוסדות צבאיים גבוהים (אקדמיה) עלה עד ל-7.1% ב-1941. ב-1936, לפני הטיהורים, בוגרי האקדמיות היוו 6.6%, שהם  13,000, ב-1939 (אחרי סיום הטיהורים) – 23,000, ב- 1941 – 28,000. באותן השנים המחזורים של  בי"ס לקצינים (השכלה צבאית תיכונית) היו 125,000, 156,000 ו-206,000.

ה ש כ ל ה   צ ב א י ת  ש ל   מ פ ק ד י ם   ק ר ב י י ם 
בשנות ה-30  70-50% מהם סיימו בי"ס רגיל לקצינים, 6-2% סיימו אקדמיה. אחוז בעלי השכלה צבאית תקנית הגיע לשיא של 72% ב-1936, אחר-כך ירד מאוד עקב גיוס בוגרי בי"ס מקוצר ושוב עלה במעט ב-1941. אחוז בוגרי האקדמיות נע סביב 3%: 1936- 2.8%, 1939 – 3.3%, 1941 – 2.8%. מספרית - חלה ירידה מסוימת: ב-1936 היו 71,000 בוגרי בי"ס ו-2,700 בוגרי אקדמיה; ב-1938 – 66,000 ו-2,100 בהתאם; ב-1939 – 58,000 ו-4,000; ב-1941 – 127,000 ו-6,500. זה אומר שהטיהורים פגעו יותר במפקדים הקרביים ופחות בקצינים אחרים. ב-1941 שוקמה רמת הכשרת המפקדים הקרביים , כך שלקראת תחילת המלחמה ביוני1941 נוטרלו נזקי הטיהורים.

ה ש כ ל ת   ה ג נ ר ל י ם 
למרבה ההפתעה, היא עלתה. ב-1935-1930 היו 40-30% מהם בוגרי האקדמיות. לפני הטיהורים הם היו 29%, ב-1938 – 38%, ב-1941 – 52%. בשיא הטיהורים, מ-1.5.37 ועד 15.4.38, הוחלפו גנרלים רבים במשכילים יותר:
 - בין 3 סגני שר ההגנה שטוהרו לא היו אקדמאים, ובין מחליפיהם כבר היו 2 אקדמאים;
- בין ראשי הפיקודים טוהרו 3 אקדמאים, ובמקומם מונו 8;
- בין סגני ראשי הפיקודים טוהרו 4 אקדמאיים, מונו 6;
- ראשי מטות הפיקודים שטוהרו לא היו אקדמאים, ובין אלה שמונו היו 4 מתוך 10;
- בין מפקדי הגייסות טוהרו 12 אקדמאים, מונו 19;
- בין ראשי מטות הגייסות טוהרו 14 אקדמאים, מונו 22.

רק בין מפקדי האוגדות מונו פחות אקדמאים (27) מאשר טוהרו (33).
סה"כ בין אלה שמונו היו 45% אקדמאים.  יוצא שעלתה רמת ההכשרה של שכבת הקצינים שבה התרחשו הטיהורים .

 ג י ד ו ל   ה צ ב א 
הקמתן המהירה של יחידות חדשות הציפה את הצבא האדום בבוגרים של בתי-ספר מקוצרים, וב-1941 הם היוו 39% מהקצונה. הם אלה שקבעו את מוכנות הצבא ברמות מחלקה-גדוד. זו הסיבה האמיתית, ולא הטיהורים, לכך שרמת המוכנות הקרבית ירדה.

ז מ ן  ש ה ו ת   ב ת פ ק י ד   
חשוב מאוד הניסיון שמפקד רוכש בתפקיד נתון. הנתונים על מפקדי חטיבות, אוגדות וגייסות ב-1941-1930 מראים ששהותם הממושכת ביותר בתפקיד הייתה ב-1934, הקצרה ביותר – בשנים שלפני המלחמה, אך גם אז הגיעה לרמה של 1932 – השנה שגם במהלכה הוקמו יחידות חדשות רבות. ב-1941 הוקמו הרבה יותר יחידות, לכן קצינים רבים יותר קודמו ולא הספיקו לצבור ניסיון בתפקיד שלפני הקידום.  אבל ברור שזה לא קרה בגלל הטיהורים.

ה ח ל פ ת   ה צ מ ר ת   
הבכירים והמפורסמים הוחלפו בפחות זוהרים, אך גם הם בעלי ניסיון פיקודי במלחמת האזרחים (1918-1922). לגנרלים החדשים היה ניסיון רב בשירות פעיל ברמת הביניים וברמה הגבוהה.  אבל מה שהבדיל אותם לטובה לעומת קודמיהם הזוהרים הייתה התקדמות מסודרת בכל רמות הפיקוד ולא 'הצנחה' מיידית לתפקידים ממלכתיים בכירים.

 נ י ס י ו ן   ק ר ב י  
ב-1923 (מיד אחרי מלחמת האזרחים) היה ל-80% מן המפקדים ניסיון קרבי, ב-1930 ל-60%, ב-1934 ו-1938 – 23%, וב-1941, למרות הגידול החד של הצבא – 29.5% (עקב המלחמות של סוף שנות ה-30 במונגוליה, פולין ופינלנד). לדעת המחבר, הניסיון הקרבי של המפקדים הספיק לצבא של זמן שלום, אך היה נחות לעומת זה של קציני ורמאכט[3]. הפיקוד הסובייטי הכין קצינים ברמה נאותה, המוכנים לפקד בקרב ובאימונים. המגרעות בהכנתם נבעו מסיבות אובייקטיביות, לא מהטיהורים.

מ ס ק נ ו ת :

א.   הטיהורים לא השפיעו באופן כמותי על הקצונה. רק השכבה העליונה, הדקה מאוד, נפגעה במעט.

ב.   הטיהורים לא הורידו את רמת הניסיון הפיקודי והקרבי של הקצונה. הכשרה נמוכה של המוני מפקדים ברמת הביניים נבעה לא מהטיהורים, אלא מכך שהם הוכנסו לצבא עקב גידולו המהיר והלא-מתוכנן[4] לפני המלחמה [נגד גרמניה].

ג.    הטיהורים הזיקו לצבא האדום פחות משסברה ההנהגה הגרמנית לפני המלחמה. ניצחון ברה"מ מוכיח שהגרמנים טעו.

   הנזק של הטיהורים התבטא לא בירידת הרמה, לא במחסור או בהיעדר ניסיון של הקצונה, אלא באווירה של פחד וחוסר ביטחון עצמי שהשתררו בצבא. אלא שבינתיים אין דרך לאמוד השפעה זו.

וכעת נשוב לתופעת הזלזול בחיי אדם בצבא האדום. אווירת הפחד והציות העיוור, שעליה דובר בסוף מאמרו של גֶראסימוב, תאמה היטב את התוכניות ההתקפיות של הצבא הסובייטי. כשנצטוו לתקוף, לא העזו החיילים הסובייטיים להיכשל בביצוע המשימה. ישנן עדויות רבות (גם של האויב) על כך שהם צעדו אל מוות בטוח, שורה אחר שורה, פעם אחר פעם. החיילים הסובייטיים פחדו מאש האויב פחות מאשר מהוצאה להורג מובטחת על אי-ביצוע משימה. כך ניצחו את פינלנד ולבסוף את גרמניה.
אלא שבהגנה אין הפחד עוזר, כי דרושה יוזמה ואלתור, והחיילים הסובייטיים לא היו רגילים לאלה. כמו כן, כשהצבא האדום נסוג, יכול היה חייל סובייטי להיכנע וללכת לשבי האויב או סתם לערוק ולהסתתר בכפר הקרוב. על כך ארחיב בדף שמוקדש לספרו של מרק סולונין, היסטוריון רוסי בן זמננו, "22 ליוני, או מתי החלה מלחמת המולדת הגדולה?".

דף הבית