דף הבית 

נגישות הגנזכים ואמינות הפרסומים ברוסיה של היום

מאמר זה צמח מהתשובה שהכנתי עבור י', ישראלי מלומד, על אפשרויות מחקר היסטורי ברוסיה אחרי מות הקומוניזם. החלטתי שי', איש רחב-אופקים, ראוי ליותר מתשובות נקודתיות. לכן הזמנתי אותו - וכעת גם אתכם, מבקרי אתר זה - לטיול וירטואלי קצר ב"פארק היוּרה" של רוסיה הבתר-סובייטית. נצפה יחד - ממרחק בטוח של האינטרנט - כיצד דינוזאורים קומוניסטיים חיים ובועטים במרחביה המושלגים.

 אני מבקש סליחה מאלה שלא ימצאו בדבריי - בכולם או בחלקם - חידושים דרמטיים. החלטתי לחזור על מה שאמור להיות ידוע, כי לישראלים רבים (אפילו י' המלומד) חסרה הבנת המתרחש ברוסיה של היום - לצד ידע מרשים בהיסטוריה הרוסית.

 תחילה אבחן את המצב העובדתי. לשם כך אסתייע בשלושה עדים העוסקים בהיסטוריה הצבאית של ברה"מ.

 העד הראשון הוא הפרופסור גבריאל גורודצקי מאוניברסיטת תל-אביב. בעמוד 14 של ספרו "בין אשליה לתרמית" (1999) הוא כותב: "לרוע המזל, קבצי תעודות שונים, שעלה בידי לעיין בהם זמן קצר אחרי 1991, נסגרו בינתיים. המחקר בארכיונים רוסיים עומד עדיין בסימן של גחמנות מעורבת בשרירות לב ביורוקרטית, המחבלת בתהליך המחקר. בהחלטה עקרונית, נמנעתי מרכישת גישה בכסף לחומר ארכיוני, מעבר לתשלומים לגיטימיים עבור צילום מסמכים. הצלחתי להגיע לחומר חשוב רק לאחר מסעות רבים למוסקבה, התמקחות סבלנית והפצרות לאין סוף. מכשול אופייני הייתה החלטת המודיעין הצבאי הרוסי למנוע עיון בכל המברקים המוצפנים מן השנים 1950-1941. כך, למשל, הכרך השני של הפרסום הרוסי הרשמי של תעודות מדיניות החוץ הסובייטית לוקה בחסר חמור. ההחלטה הדרקונית נוגעת לחומר הדיפלומטי המתייחס לחצי השנה שקדמה למלחמה. למרבה המזל, הספקתי לראות את מרבית מברקי המפתח המפורטים יותר לפני שנים מספר, ואשר לאחרים, הצלחתי לעמוד על תוכנם מתוך פרוטוקולי הפגישות המתויקים בתיקי השגרירויות הנוגעות לדבר". ובהמשך: "... בנוסף, הצלחתי להגיע לחומר מפתח המצוי בגנזך הנשיאותי הסגור עתה, למרבה הצער, למחקר".

חשוב לציין שבכתביו ובראיונותיו הקודמים התגאה גורודצקי ביחס מיוחד שקיבל מהממסד האקדמי והצבאי של רוסיה. זאת, לדעתי, הודות לכך שבין היסטוריונים מערביים הוא היה הראשון שהתעמת עם ויקטור סובורוב, שנוא נפשם של המנהיגי רוסיה. בתמורה הרוסים נתנו לגורודצקי חומר גנזכי שחוקרים אחרים לא קיבלו. לכן בפרסומיו הקודמים לא התלונן גורודצקי, אפילו ברמז, על שגנזך כלשהו "סגור עתה, למרבה הצער, למחקר". צר לו, יש להניח, רק על כך שהגנזך הנשיאותי סגור עכשיו למחקרו-שלו. נגד סגירת הגנזכים בפני עמיתיו גורודצקי לא התקומם .

 והנה עדותו של היסטוריון אמריקאי ריצ'רד ו' האריסון (Richard W. Harrison). ב-2001 הוא פרסם  את הספר "מלחמה בדרך הרוסית: האומנות המבצעית, 1940-1904" (The Russian way of war: operational art, 1904-1940). בביבליוגרפיה (עמ' 313-312) ישנו המדור "עבודות שלא פורסמו" (Unpublished Works), ובו 15 מקורות מהשנים 1928 עד 1940. ל-6 מהם, מ-1936-1930 נלווית הערה מוזרה: "שיקולים אחדים אינם מאפשרים כעת לצטט מסמך זה בדרך רגילה". בהמשך אנסה להסביר, מדוע לא התאפשר פרסום "בדרך רגילה", ולעת-עתה אציין רק כי האריסון משבח בספרו את החשיבה היצירתית של הצבא האדום.

 העד השלישי הוא פאבֶל בובילֶב (Pavel Bobylev), היסטוריון רוסי. במאמרו "מוקדם לשים סוף פסוק לוויכוח" דן בובילב בהכנות של ברה"מ למלחמה שפרצה ב1941-. המאמר פורסם בכתב העת הרוסי "תולדות מולדתנו" בשנת 2000, גיליון 1, עמ' 64-41. בעמ' 42 כותב בובילֶב:
"...
יש להודות שאודות תוכניות אלה [של הפיקוד הסובייטי – מ"ש] גם היסטוריונים סובייטיים ידעו מעט מאוד, למרות שחלפו כבר חמישים שנה אחרי המלחמה ההיא. לכן אין זה מקרה, שבמהלך הוויכוח המוזכר בתחילת המאמר [כיצד התכוננה ברה"מ למלחמה – מ"ש], עלתה כמעט מיד השאלה הטבעית,  מה הכילו התוכניות המבצעיות-אסטרטגיות של מטכ"ל הצבא האדום ערב המלחמה. קיוו למצוא בהם הן נימוקים נוספים להפרכת גרסתו של סובורוב, והן את התשובה לשאלה הטעונה ביותר: כיצד מנהיגינו הצבאיים הכינו  את הצבא למלחמה, ומדוע המלחמה התפתחה בתחילתה באופן כה טראגי מבחינתנו.

במהלך ויכוח זה פורסמו ב-1993-1991 לראשונה מסמכי מטכ"ל הצבא האדום שעד אז היו מסווגים כ"סודיים בהחלט ובעלי חשיבות מיוחדת" [סיווג רשמי זה מנע את הפרסום – מ"ש]. הם אפשרו להציג באופן מוחשי יותר את הדינאמיקה של תכנון המלחמה עם גרמניה. אבל כל המסמכים האלה פורסמו על-ידי "ז'ורנל צבאי-היסטורי" [ביטאון משרד ההגנה של רוסיה – מ"ש] בגרסות שמעוררות יותר שאלות מאשר נותנות תשובות.

כך במסמך הראשון שפורסם, "בחינת יסודות הפריסה האסטרטגית של הכוחות המזוינים של ברה"מ במערב ובמזרח לשנים 1940 ו-1941", שהוכן לא מאוחר מאוגוסט 1940,  ישנו הפרק "יסודות הפריסה האסטרטגית במערב". מובן שפרק זה מעניין את ההיסטוריונים באופן מיוחד. אבל צוינו בו רק הפריסה והמשימות של חזית צפון-מערב, ובפרסום לא נאמר דבר על השמטת חלק כלשהו מהמסמך. לכן נוצר הרושם שבכיוונים מערב ודרום-מערב לא תוכננה שום פריסה של כוחות סובייטיים ולא תוכננו שום משימות עבורם – דבר שקשה להאמין בו.

הפרסום של המסמך הבא, מ-18.9.40, "בחינת יסודות הפריסה האסטרטגית של הכוחות המזוינים של ברית המועצות  במערב ובמזרח לשנים 1940 ו-1941", מבליט את הליקוי הנ"ל של הפרסום הקודם. במסמך החדש ישנו הפרק "יסודות פריסתנו האסטרטגית במערב", הכולל את בחינת חלופות התפרסותו של הצבא הסובייטי. אבל הפרסום בוחן בדקדקנות רק את החלופה של הפריסה דרומה מהעיר בּרֶסט-ליטובסק. כל הנוגע לפריסת הצבא הסובייטי צפונה מברֶסט-ליטובסק הושמט בלי כל הסבר. גם לא צויין שהייתה השמטה. אבל אחרי זמן קצר נודע, כי במסמך זה נבחנה גם חלופה כזו: כך נכתב במאמרו של יוּ.א. גורקוב (Gorkov) שתיאר, תוך הפנייה למסמך הנ"ל, את משימות הכוחות העיקריים של הצבא האדום בפריסתם צפונה מברסט-ליטובסק.

"ביש מזל" גדול אף יותר היה לפרסום של "התוכנית המעודכנת של הפריסה האסטרטגית של הכוחות המזוינים של ברית המועצות במערב ובמזרח" מ-11.3.41. כאן הושמט כמעט כל הנוגע לפריסת כוחותינו במערב: הפרק "יסודות פריסתנו האסטרטגית במערב" מיוצג במשפט אחד בלבד. אין 'שלוש נקודות' או הסברים על השמטות בטקסט, אבל כשמשווים את המסמך עם פרסומים קודמים, עולה החשד שהמחבר עבר בשתיקה על היבטים מסוימים של התוכנית. יו.א.גורקוב חיזק את החשד הזה כשציטט  במאמרו פיסקה גדולה מאותו המסמך - פיסקה המנמקת את כדאיות פריסת כוחותינו העיקריים דרומה מהנהר פריפיאט. פיסקה זו איננה בפרסום הנידון שב"ז'ורנל צבאי-היסטורי". כך אישר גורקוב גם את סברות החוקרים, שכל התוכניות הנ"ל פורסמו על-ידי הביטאון רק באופן חלקי ותוך הפרת הכללים הקיימים של פרסום מסמכים, ולכן נעשה קשה לנתח באופן מקיף את כוונות הפעולה של הצבא האדום למקרה של מלחמה.

אגב, הביטאון פרסם את אחת התוכניות הנ"ל בלקט חומרים תחת הכותרת הכללית "האם הכינה ברה"מ מכה מונעת?". אבל על השאלה שהציב הביטאון בכותרת זו אי-אפשר להשיב נכונה על יסוד המסמכים שהוצאו מהם הידיעות על הפריסה ועל המשימות של הכוחות הסובייטיים במערב. הוצאת ידיעות אלה מהמסמכים, החוזרת על עצמה פעם אחר פעם, בלית ברירה מביאה למסקנה שאין זו רשלנות המפרסם, אלא משהו אחר. בכל מקרה, על בסיס מסמכים שכזה אי-אפשר היה לדון באופן מנומק בשאלה, האם תכננה ברה"מ לתקוף את גרמניה, או להבהיר את השאלה על סיבות כישלונותינו בתחילת המלחמה."

בעמוד 45 ממשיך בובילֶב:
"...
הוצאתה לאור ב-1998 של אסופת מסמכים "שנת 1941" בשני כרכים, שבה לראשונה פורסמו במלואם השיקולים הנ"ל לפריסה אסטרטגית של הכוחות הסובייטיים, הייתה לאירוע חשוב בשורת פרסומי מסמכים. יוצאת דופן רק "התוכנית המעודכנת..." מ-11.3.41 שבה הושמט כל הנוגע ליסודות פריסתנו האסטרטגית במערב. זהו פרסום  שקוצץ עוד יותר מאשר ב"ז'ורנאל צבאי-היסטורי".

 זה הזמן לגלות שבובילֶב אינו איזה דיסידנט או עריק מסוגו של ויקטור סובורוב, או סתם סקרן בטל. הוא אל"מ (מיל') בצבא רוסיה, דוקטור להיסטוריה ו"עובד מוביל" (כך מוגדר רשמית תפקידו) במכון להיסטוריה צבאית של מיניסטריון ההגנה הרוסי. קצין רוסי זה לוחם לא באויב בשדה-קרב, אלא בעמיתיו הכזבנים.

ובכן, אפילו אוהדים מובהקים אלה של הצבא האדום, הן הזרים והן הרוסי, לא מקבלים גישה חופשית לגנזכים של רוסיה. מדוע עד היום, אחרי שברה"מ  התפרקה, מונעת רוסיה את חשיפת האמת ההיסטורית?

 התשובה תינתן כשנבדוק, האם צודק י' בראייתו את יחסה של רוסיה אל עברה הקומוניסטי. הוא כותב:  "בעניין העבר הקומוניסטי - מן הסתם מדובר באנשים מבוגרים. הדור החדש שנולד לפרסטרוייקה ב-20 השנים האחרונות, לא יכיר עוד את המורשת הקומוניסטית, כך שכל אחיזה שכזו בעבר היא בהכרח ניסיון נואש אחרון." 

י' טועה. בני 60-40 הם אלה השולטים היום ברוסיה. רובם ככולם - קומוניסטים לשעבר. בסוף עידן הקומוניזם הם היו בני 45-25. דהיינו - אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם בחרו בקריירה קומוניסטית כמסלול בטוח לחיים טובים. בעת שהחליטו כך, היו פשעי הקומוניסטים ידועים לכול, לכן הצטרפות ל"מפלגה" הייתה מעשה ציני או טיפשי. הבה נסכים שאין קרייריסטים טיפשים. אגב, כתבתי "מפלגה" במירכאות, כי במשטר טוטליטארי כל "פילוג" בפוליטיקה הוא פשע, ולכן לא היו בברה"מ מפלגות אחרות זולת המפלגה הקומוניסטית. מנהיגי "המפלגה" הקומוניסטית (ומשפחותיהם) קיבלו בברה"מ זכויות-יתר שהיו לאצילים במשטר הפיאודלי: גישה בלעדית לשלטון ולמשרות חשובות בכל התחומים, רמת חיים ושירות רפואי מעולים ונפרדים מ"עמך", חסינות מאכיפת החוק נגדם ועוד. "האצילים" הסובייטיים פעלו בראש ובראשונה לשימור מעמדם. מאחר ושימור זה אפשרי רק בהעדר תחרות פוליטית וכלכלית, היו הדמוקרטיה והליברליזם מוקצים. חשוב לציין, כי בקרב "האצילים" הסובייטיים היו אנשי ק.ג.ב. קבוצה מגובשת וממושמעת במיוחד.

 כאשר קרסה ברה"מ יחד עם שיטתה הכלכלית הלא יעילה, איבדה "המפלגה" הקומוניסטית את זכותה הבלעדית לשלטון. אבל ברוסיה, להבדיל מגרורותיה לשעבר - צ'כיה, בולגריה ואחרות - לא התרחשה דה-קומוּניזציה (על משקל דה-נאציפיקציה של גרמניה אחרי נפילת הנאציזם). לכן העבר הקומוניסטי לא הפריע לאיש להתקדם ברוסיה החדשה. נהפוך הוא: כל מי שרצה, נשאר במשרה שלטונית שתפס בעידן הסובייטי. יתר על כן, הקומוניסטים לשעבר עשו שימוש טוב בקשרים הישנים ביניהם, בייחוד משום שבעבר הם דאגו שלא תהיינה קבוצות מאורגנות אחרות מלבדם. "לשעברים" אלה בחלקם הקימו את המפלגה הקומוניסטית של רוסיה, בחלקם הצטרפו למפלגות אחרות. אבל החוג הסגור שלהם, מעין OLD BOYS' NETWORK, נשמר.

 בנוסף, בשלהי משטרם הצליחו ראשי המנגנון הקומוניסטי להעביר לעצמם את הבעלות על נתחים שמנים מרכושה של המדינה המתפוררת. כך נוצר מעמד חדש של אצולת ממון קפיטליסטי המשולבת בשלטון הפוסט-קומוניסטי. לעיתים "הכול נשאר במשפחה". למשל: האב, לשעבר מנהיג "המפלגה" במחוז מסוים, הפך לבעלי המפעל הגדול במחוז, ובנו נבחר כמושל באותו מחוז. או להיפך. ברור שאנשים אלה אינם רואים כל פסול במשטר הקומוניסטי שהעלה אותם לגדולה. הם מציגים את העבר הסובייטי כעידן הצדק והגבורה.

 ברוסיה של היום, בייחוד אחרי שוולאדימיר פוּטין, סגן-אלוף בק.ג.ב., עלה לשלטון בסוף 1999, פועל המנגנון הציבורי (הגנזכים הם חלק ממנו) לפי הכללים הלא-כתובים שנשמרו מעידן ברה"מ ואף שוכללו:

-  מצייתים לממונה, לא לחוק;

- הממונה סומך רק על פקוד סחיט, לכן גורם לפקודיו לבצע עבירות ואוסף נגדם ראיות מפלילות;

- פקוד צייתן לעולם לא ייענש, כי גם רשויות החוק (כולל בתי-משפט) פועלות לפי כללים אלה.

כדי להבטיח את קיום הכללים, הציב פוטין את אנשי ק.ג.ב., הן בשירות פעיל הן בדימוס, לכ-80-70% מהתפקידים הבכירים במדינה – בממשלה, בשלטון מקומי, ברשויות החוק ובחברות ממשלתיות.

 כעת נעבור מהכלל אל הפרט - הגנזכים. חשיפת סודות הקומוניסטים עלולה להביך את יורשיהם שבשלטון הנוכחי. את השקפת עולמו ואת יחסו לעבר הסובייטי ביטא פוטין בפומבי: הוא מבכה את פירוקה של ברה"מ ומעריץ את סטאלין. עמדתו זו תואמת את עמדת רוב העם הרוסי, ולכן נבחר פוטין לנשיא רוסיה.

רבים מאוד ברוסיה אינם סולחים לגורבאצ'וב אפילו את המעט שבשנים הקצרות של 'גלאסנוסט' ('פתיחות') חשף הוא , לעתים נגד רצונו, על העבר הנפשע של ברה"מ. למשל - פקודות סודיות של לנין על הוצאות להורג; הסכמים סודיים בין גרמניה הנאצית לברה"מ; מימון ארגוני הטרור בעולם וכד'. לכן סגירתם מחדש של הגנזכים, פן יתגלו בהם סודות אפלים נוספים, עברה ללא מחאות.

 "פרשת קאטין" היא דוגמה בולטת  לנזק שפתיחת הגנזכים גורמת לתדמית הקומוניסטים. בשנים האחרונות של ברה"מ הבטיח גורבאצ'וב לממשלת פולין לבדוק בגנזכים הסובייטיים, האם יש שם משהו על גורל 22 אלף שבויים פולניים שעקבותיהם אבדו בברה"מ אחרי חלוקת פולין בינה לגרמניה הנאצית. הגרסה הסובייטית הייתה שהשבויים נעלמו: חלקם ברחו בעת נסיגת הצבא האדום ב-1941, חלקם נרצחו על-ידי הגרמנים ביער קאטין (כך טענה ברה"מ במשפט נירנברג). לפולנים נאמר שבגנזכים סובייטיים אין כל תיעוד לגורל השבויים.

 לפתע ב-1990 גילתה נ' לֶבֶדֶבה (Lebedeva), היסטוריונית סובייטית, מסמכים אודות השבויים הפולנים בגנזך של "כוחות ליווי עצורים"  - אחד מהמינהלים של נ.ק.ב.ד.. למרות שהמסמכים לא כללו את הסיפור במלואו, היה ברור שהם מפריכים את הגרסה הסובייטית הרשמית על היעלמות השבויים. אלכסנדר יעקובלֶב (Yakovlev), קומוניסט בכיר ואביה הרוחני של 'גלאסנוסט', נקט בתחבולה: הוא הפיץ את ממצאיה של לבדבה לכמה גורמים רשמיים בממשלו של גורבאצ'וב, כדי שרבים ככל האפשר יידעו עליהם. רק אחר-כך הוא דיווח  לגורבאצ'וב.

 אבל גורבאצ'וב משך את העניין עד להעברת השלטון לילצין בדצמבר 1991. ילצין שקל עוד שנה וחצי, עד  שבאוקטובר 1992 החליט לפרסם את מה שקיבל מגורבצ'וב. הוא הציג את הפרסום כיוזמתו-שלו שנועדה לחשוף את פשעי סטאלין. התברר, כי מסמכים אלה ונוספים, הנוגעים לרצח 22 אלף שבויים פולניים באביב 1940, נשמרו עד אז בגנזך מיוחד במוסקבה, ורק למנהיג המדינה היה מותר לראותם. אז התברר שגורבאצ'וב, כמו כל קודמיו, שיקר לממשלת פולין והסתיר את אשר למד מהמסמכים: כל השבויים הפולנים נרצחו באביב 1940 בפקודת סטאלין וחבריו להנהגה הסובייטית. יתר על כן, במשפטי נירנברג ניסתה ברה"מ לטפול ביודעין אשמת-שווא זו על חיילי ורמאכט.

 ברור שלולא אפשרו להיסטוריונית לֶבֶדֶבה לחפש בגנזך הלא חשוב (לכאורה) של "כוחות ליווי עצורים", המבוכה הייתה נחסכת מהשלטון הנוכחי ברוסיה, הרואה את עצמו כיורש ברה"מ.

בספטמבר 2004 סגרה הפרקליטות הצבאית של רוסיה את תיק חקירת רצח השבויים הפולניים "עקב מות עובדי הציבור המעורבים". טקסט ההחלטה לא פורסם (הוכרז סודי), ומתוך 183 כרכי תיק החקירה רק 67 הועמדו לרשות הפולנים ו-116 הוכרזו סודיים. ניתן רק לנחש, אילו סודות אפלים חושש פוטין לחשוף 64 שנה אחרי שהפולנים נרצחו ו-12 שנה אחרי שרוסיה הודתה ברציחתם...

 וכעת לשאלתו המעשית של י': "השאלה שלי עם זאת קצת שונה - נניח שאתה זקוק לחומר מתוך הגנזכים לצורך מחקר.  האם מישהו יבקש לדעת מראש מה התוכן של המחקר, אם הוא ´מועיל´ או ´מזיק´ לרוסיה? האם יש גוף שקובע בנושא?"

 אם י',  ישראלי ישר הדרך, ירצה לחפש בגנזך רוסי כלשהו, ברור שיצטרך להסביר (בכתב), לשם מה הוא זקוק לחומר גנזכי מסוים. אם החומר נחשב ל"רגיש", יידרש להביא מכתבים ממוסד אקדמי שלו, וסביר שגם אישורים ממוסדות רוסיים המכירים את המוסד האקדמי שלו. אבל אם לא יהיו בטוחים בטוהר כוונותיו, לא ישיבו לו בשלילה, אלא ימציאו אלף סיבות 'טכניות'... לא יסרבו, כמובן, אלא יבקשו שימציא עוד מסמך, ועוד אחד, או שתפנה, נניח, כעבור חצי שנה... עד שיבין את הרמז: אין הוא אורח רצוי בגנזך הרוסי.

קיים, כמובן, סיכוי להיתקל בפקיד מסביר פנים שתמורת שוחד ייתן לי' את מבוקשו - הפרופסור גורודצקי, "העד" הראשון שלי, תיאר מצב כזה. את החומר יקבל י' בחשאי ובתנאי שלא יפרסם את תוכנו ולא יגלה לאיש, כיצד הגיע לחומר המיוחל.  זה, לדעתי, מה שעשה האריסון ("העד" השני), ולכך הוא מתכוון כשמוסיף לתיאור של ששה מקורות בביבליוגרפיה של ספרו: "שיקולים אחדים אינם מאפשרים כעת לצטט מסמך זה בדרך רגילה" (A number of considerations make it impossible at this time to cite this document in the usual manner). אזכיר כי מדובר במסמכים ישנים מ-1936-1930! אם כך נהגו בהאריסון, איש המעריץ את הישגי הצבא האדום, קל וחומר שלחוקר בלתי תלוי אין כל סיכוי לראות את המקורות שהאריסון הציץ בהם בלי זכות "לצטט בדרך רגילה".

בהמשך כתב לי י': "במרבית הביוגרפיות של המצביאים מהתקופה רשומים מובאות מתוך גנזכי משרד ההגנה. נראה שהם קיבלו גישה לחומרים האלה. האם איש צבא, או נאמר מישהו ממחלקת ההיסטוריה של הצבא האדום, יהיה בעמדה טובה יותר להשגת אישור לבדיקת החומרים מאשר אזרח?"

 לשאלה זו ענה בשלילה, אולי בלי להתכוון לכך, "העד" השלישי שלי, אל"מ (מיל') בובילֶב, במאמרו שהבאתי לעיל. ואם הוא, קצין בצבא הרוסי, דוקטור להיסטוריה ואיש הסגל הבכיר במכון להיסטוריה צבאית של מיניסטריון ההגנה הרוסי, אינו רשאי לראות את הכול, קל וחומר שלחוקרים זרים אין ברוסיה שום סיכוי.

אלא, כמובן, אם הממסד הרוסי רוצה שיפרסמו את מה שרצוי לממסד זה. אז פרופסור מערבי כלשהו, הידוע באהדתו לרוסיה, מקבל 'בלעדיות' לפרסום מסמכים שהממסד בחר לחשוף לפניו.

 לנין כינה בזמנו אוהדים מערביים כאלה "אידיוטים בורגניים מועילים".

דף הבית